מאגר סיפורי מורשת

סיפור העדות

קוראים לי קלאודיה, על שם אבא שלי. שנולד באיטליה.

במלחמת העולם השניה אבי היה טייס, מטוסו הופל ליד חופי מרוקו. היו מספר ניצולים שהביאו לבית החולים בקזבלנקה. אבי היה חצי שנה בשיקום. אבי נולד ברומא שבאיטליה. ואני נולדתי במרוקו. אימא שלי הייתה אחת העוזרות של המטופלים וכך הכירה את אבי. אימא שלי למדה בפריז בזמן המלחמה. אמרו לכל התלמידות לחזור הביתה למרוקו וכך נוצר הקשר.

אחר השיקום אבא ואמא שלי התחתנו גרנו בבנין של חמש קומות עם משרתים ערבים שהיו כמו בני בית. בקומה התחתונה היה מטבח בקומה השנייה חדרים וסלון, קומה שלישית חדרים, קומה רביעית הייתה מיועדת לאורחים ובגג הייתה המכבסה.

אנחנו הילדים, שתי האחיות שלי שהיו יותר גדולות ממני למדו בבית ספר צרפתי יהודי. אני הקטנה, הייתי בבית, שיחקתי עם בנות דודות שלי בכל המשחקים שהביאו מחו"ל. כי אצלנו בבית היה ממש מיוחד, הבית שלנו היה מוקד משחקים ולא הכנסנו כל אחד.

לאבי קראו קלוד קלוררהו לאמי קראו סול הרוש. לאחותי קראו מרי לואיס ולאחותי השנייה קראו ליזפראנס ולי קלודיה. אמי הייתה נראית כמו דוגמנית והיתה מעצבת לנו את כל הבגדים. לאמי היה ג'יפ צמוד עם נהג פרטי ולאבי היה גם סוג של לימוזינה. הוא היה לבוש בחליפות ונראה טוב.

לאחר שאבי התאושש  בשיקום, היו לו הרבה עסקים שהוא ניהל. היה לנו בית מטבחיים כשר עם 300 פרות, היה לנו מוסך גדול ואימא שלי וסבתא שלי היו עסוקות בגמילות חסדים. כל הנערות שלא היה להן עדיין שידוך לחתונה עסקו בהתנדבות לעזרה לקהילה. חוץ מזה, לאבא שלי היו חביבים הוא היה שוער במשחקי כדורגל. הוא היה אלוף פטאנק. הפטאנק, זה משחק עם כדורי ברזל גדולים שהיו זורקים. זה נחשב למשחק של עשירים. לאבא שלי יש הרבה גביעים מכל מיני תחרויות בהם השתתף. אבי עזר הרבה לכל בני המשפחה, הוא היה דמות מיוחדת. בבית כל המאכלים היו על רמה, בקיצור, חיינו חיים ממש טובים. גרנו בקזבלנקה שזו העיר בירה הכי פופולרית במרוקו. כל הזמן בבית שלי היו אנשים חשובים כמו דיפולומטים. היו הרבה קשרים חברתיים, היו נפגשים בקזבלנקה גם בעת הקניות בשוק המקומי, בנוסף, אבי היה מביא מזונות שונים, שתייה ואוכל מחו"ל. אני זוכרת שהמזון והשתייה שהיינו קונים, היו מגיעם לביתנו בארגזים היה לנו חדר מלא בארגזים – היה שפע!

מאלבום התמונות שלי בצעירותי עם משפחתי

מגייסים צעירים לעליית הנוער

רוב חבריי היו מבני המשפחה שלי והם גרו לא רחוק מביתנו. אני הייתי עוד קטנה, אך אחיותיי למדו בבתי ספר צרפתיים. בבתית הספר שלהם, לאחיות שלי היו טיולים כמו בכל בית ספר רגיל. לי, הקטנה, הייתה חונכת נוצריה ששמרה עלי ולימדה אותי. אחיותי למדו בבית ספר אליאנס.  זה היה בית ספר, אחד מהטובים, רק למי שהיה כסף רב היה מגיע ללמוד שם. אחיותיי למדו צרפתית, בינינו דיברנו בשלוש שפות: צרפתית, איטלקית וערבית מרוקאית.  אחיותיי שלטו בשלוש שפות ואני שלטתי בצרפתית.

כל זה היה עד שהיגיעו נציגי הסוכנות מישראל ולקחו את כל הצעירים לתנועת עליית הנוער בשנת 1950. כולם נלקחו, ולא תמיד בידיעת המשפחה או ההורים, לארץ ישראל. צעירים רבים עזבו ועלו לישראל בעליית הנוער. הצעירים שלחו להורים מכתבים וסיפרו על ישראל. אז התחילה כל הבעיה של הורי, בתקופה ההיא מלך מרוקו לא נתן רשות להוציא כספים ממרוקו, מי שעזב לקח עמו רק רכוש מינימלי. אמי לא רצתה להישאר שם היא רצתה לעלות לישראל ולהצטרף לבנותיה, שעלו בעליית הנוער. אבי לא רצה לעזוב את מרוקו ואת החיים הטובים ואמא לא רצתה להשאר. לאט לאט המצב הלך והחריף בינהם ואמי שמאוד רצתה להגיע לישראל התחילה לתכנן את בריחתה.

העליה לארץ

בשנת 1957 עליתי לארץ ישראל. שתי אחיותיי עלו בעליית הנוער בשנות ה-50 והן נשארו בקיבוצים אחת בגבעת ברנר והשנייה בירושלים. כשהן היגיעו לארץ בעליית הנוער, הן שלחו מכתב שהם לא חוזרות  למרוקו. אמי עשתה הכל כדי לעלות ואבי לא רצה לעזוב את רכושו במרוקו, כי לא נתנו שם להוציא כסף מהמדינה והוא לא רצה להפסיד את הנכסים שלו. וכמו שסיפרתי למעלה, אימא שלי התחילה לתכנן את הבריחה. כך הגענו לארץ רק אמי ואני יחד, בזכות העוזר הפרטי שהיה לאימא שלי הצלחנו לעלות. אנחנו היגענו לישראל הגענו באנייה מצרפת. אבי  בסופו של דבר גם היגיע, אך הוא בא בטיסה. כשאמי ואני הגענו  לארץ, ישר קיבלנו בית בירושלים, לעומת אחות של אמי שגם עלתה לארץ עשר שנים אחרינו ואותם שלחו למעברה.

את השפה העיברית למדנו מהר מאוד בעיקר מילדי השכונה. התאקלמנו מאוד מהר, כי אמי הייתה אשה מאוד חזקה וחברותית, כל מי שהיה באיזור רצה להיות בקרבתה. מהעלייה לישראל, הדבר הכי מרגש שקרה לי, זה  היה כשפגשתי את האחיות שלי.

הזוית האישית

דולב מינסת: בתחילת התכנית, חששתי שהראיון עם הגמלאים יהיה ארוך ומשעמם. הרגשתי אמפתיה כלפי הגמלאית על כל מה שהיא עברה וחוותה בחייה. למדתי על הרגשות שלה מהדברים שהיא חוותה במהלך חייה. ההתלבטויות שלי היו איזה שאלות אפשר לשאול ואיזה אי אפשר לשאול? היו שאלות ממש פרטיות והיו שאלות כלליות. בחרתי בעיקר בשאלות כלליות, אך תוך כדי השיחה הרגשתי שאני יכול גם לשאול גם שאלות פרטיות כי הגמלאית בעצמה נתנה לי הרגשה של פתחון לב ורצון לשתף גם בדברים פרטיים. שמחתי לשמוע את סיפור הגמלאיית ולהכיר אותה יותר קרוב. למדתי ממנה דרכי התמודדות במצבים שונים שנתקלים בהם בחיים.

קלאודיה: שמחתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר ריגלר במסגרת כיתת הותיקים.