מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים שולמית הן. לפני עלייתה לארץ קראו לה סֶלִי חָבַז. קראו לה בשם זה על שם סבתא שלה מצד אבא, סלחה. סבתא שלי נולדה בדמשק שבסוריה.

להוריה של סבתא קראו "סימבול" (אימא) ו"יעקב" (אבא). סימבול הייתה עקרת בית, היא לבשה שמלה (כמו כל הבנות), היא לא הייתה גבוהה ולא נמוכה, והיה לה שיער שחור מתולתל. היא הייתה מאוד חרוצה. יעקב היה רוכל, הוא לבש מכנסיים וחולצה, הוא היה גבוה ויפה, אך הייתה לו "פרוטזה" ברגל ובעקבות זה הוא צלע. היה לו שיער חלק ערמוני וגם הוא היה חרוץ. לסבתא שלי היו שישה אחים ואחיות (לא כולל אותה), שמותיהם: סלי (סבתא שלי), לוריס, שלמה, משה, נתן, מרדכי ואברם. משה נפטר מסכרת, ולוריס (אילנה) נפטרה מזקנה (בגיל 80) לפני כחודשיים. בביתה של סבתא בסוריה היה חדר שינה אחד גדול שבו ישנו ההורים והילדים ביחד. היה גם מטבח גדול עם "פתיליה" (לבישול ואפייה) ו"פרימוס" (כדי להרתיח מים לכביסה ורחצה). בפינת המטבח התרחצו. סבתא שיחקה עם חבריה ברחוב. בשכונה היהודית שבה גרה סבתא לא היה ים, והיה בית כנסת בקרבת המקום. היהודים בשכונה נפגשו בבתים שלהם, קנו קטניות, פתיתים, ירקות, שמן, גבינה, מקרוני ועוד דברים בשוק המקומי. ביום יום אכלו פיתות עם גבינה/זעתר/זיתים, מקרוני, הרבה קטניות וירקות מבושלים, ובשבתות חמין. חברים היו בעיקר מהכיתה ומהשכונה, שיחקו בחבל ותופסת, בשעות הפנאי סבתא קראה, למדה לסרוג ושיחקה עם חברים.

בארץ סבתא למדה ב"אליאנס" שפות שונות (צרפתית, אנגלית, ערבית ועברית) חשבון והיסטוריה. היו יחסי כבוד וריחוק עם המורים, הייתה משמעת חזקה: העונשים בכיתה היו להרביץ עם סרגל על האצבעות או לעמוד בפינה. תלבושת אחידה הייתה חולצה בהירה ומעליה שמלת סרפן (שמלת משבצות שחור/לבן, ללא שרוולים, עם כפתורים בגב). לא היו טיולים ומסיבות בבי"ס. לא היו תנועות נוער. מורה זכורה לה במיוחד: "ריקה" מורה מעולה (נחמדה). סבתא אהבה את כל המקצועות (האנגלית היה קשה בגלל הבלבול עם הצרפתית). לא היה חדר אוכל בבי"ס, המאכל האהוב עליה היה "העוגיות של אימא", לא היו ממתקים.

הקשר בזמנו בין בני זוג נוצר ע"י שדכנים/ בני משפחה/ שירות צבאי משותף/ מסגרות חברתית או חברים. הדרכים לחיזור היו הזמנות לדייטים (אך ורק ע"י הבנים), אינטימיות הייתה אסורה לגמרי (המעזים החזיקו ידיים). היחסים בין ההורים לילדים היו יחסים של ריחוק, משמעת, כבוד ומרות, הילדים לא שותפו כלל, הילדים עזרו בבית קצת, היו ארוחות משפחתיות בדרך כלל בכל ערב.

סבתא שולה מספרת את סיפור עלייתה בכנס של שנת ה70 לעליית ה"אלף" ילדים:

סבתא שולה מספרת את סיפור העלייה המיוחד שלה: "העלייה לארץ הייתה אסורה ואני עליתי בעלייה הבלתי לגאלית (לא חוקית). בסוריה שלטו הצרפתים ובארץ שלטו האנגלים. הכל התחיל בסוריה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. בבית ספרנו הופיעה מורה לעברית מישראל. המורה סיפרה לנו על החיים המעניינים בקיבוצים בארץ, דבר שהלהיב אותנו מאוד. הרבה ילדים שכנעו את הוריהם שירשו להם לעלות לארץ, וחלק אף עלו מבלי להודיע להוריהם. המפגש לקראת העלייה לארץ היה בקרן אחד הרחובות בשכונה היהודית. אני ואחי שלמה החלטנו לעלות לארץ ביחד. מאחר ואסור היה לשאת כלום, לבשנו כמה שכבות בגדים, שלא יראו משהו מוזר. הוריי ידעו שאני עולה לארץ אבל הם לא ידעו שגם אחי שלמה עולה איתי לארץ. יצאנו לפנות ערב לטיול רגלי מחוץ לשכונה, לאחר שהתרחקנו מעט חיכו לנו משאיות של הצבא הבריטי ששימשו את הבריגדה היהודית. הצטופפנו הרבה ילדים בגילאים 6 עד 14. המשאיות שימשו במסווה של העברת ציוד צבאי לכן אסור היה לדבר או לבכות, כדי שלא נתפס. כך עברנו בפחד מוות כמה מחסומים ונקודות ביקורת עד שהגענו להרים. ירדנו מהמשאיות והתחלנו ללכת בחושך, לא ראינו כלום. אסור היה להוציא הגה למרות שנשרטנו ונפלנו כל כמה צעדים. לפי סימנים מוסכמים שהעברנו מאחד לשני היינו מתכופפים ולא זזים. כדי שלא נתייאש היו מראים לנו נקודת אור שלשם אנו צריכים להגיע. לאחר כמה שעות של הליכה הגענו לגדות החולה כשאז עדיין היה אגם. שם חיכינו לסירת מנוע שהעבירה אותנו לצד השני. הגענו לאחד הקיבוצים ושם אכלנו לראשונה מאז שעזבנו את הבית. בפעם הראשונה בחיינו אכלנו מרגרינה עם ריבה. מיד לאחר הארוחה עם עלות השחר נסענו לקיבוץ מרוחק יותר מהגבול ושם התחבאנו במשך היום. מאחר והיה אסור היה שיגלו אותנו, נאלצנו להישאר בחדרים ולא לצאת למרות ההתרגשות מהמקום החדש. לפנות ערב עלינו על אוטובוסים שהסיעו אותנו לקריית מוצקין. שם במעין מחנה קיץ שהינו כ-10 ימים באוהלים. בחסות הסוכנות היהודית הגיעה שיירת אוטובוסים חדשה והביאה ילדים ממקום אחר. לאחר 10 ימים הגיעו נציגים מתנועת המושבים והקיבוצים, נכנסו אחד אחד לאוהל, הם נתנו לנו שם ישראלי ואמרו לנו לאן נלך. אותי שלחו לתל עדשים, הייתי שם כשנתיים עד שהוריי הגיעו ארצה. בתל עדשים הייתי אצל משפחה אומנת – משפחת ויניק. אחי שלמה נלקח לבאר טוביה למשפחת יונס. לאחר שנתיים בתל עדשים לקחו אותנו מהכשרת נוער לכפר יהושע, שם עבדתי בבוקר ולמדתי אחר הצהרים. הגעתי ארצה בשנת 1945 והוריי הגיעו עם שאר אחיי בשנת 1947. הוריי ומשפחתי התיישבו בשכונת "שייח מוניס" הערבית שנמצאת בצמוד לרמת אביב, כיום אוניברסיטת ת"א. אני התגייסתי לצבא בשנת 1954 ושם בחיל הקשר הכרתי את סבא בני. התחתנו בשנת 1957."

סבתא שולה שהגיעה ארצה לבד ואומצה ע"י משפחה שהייתה כבר בארץ, נקלטה בארץ בקלות. היא דיברה עברית, עבדה ולמדה בביה"ס בו מטפחים את עבודת האדמה, וכן התיישבותה בתל עדשים – מקום קטן שחיבר אותה לארץ ולהתנהגות של "הישראלי" הצבר. סבתא שולה לדעתי מייצגת בסיפור עלייתה את אותם עולים צעירים שהתחברו מיד לארץ והשתלבו בה ואף הפכו במרוצת השנים לישראלים לכל דבר והגלותיות שלהם נעלמה. אבל דבר אחד טעים סבתא לא שכחה – את המאכלים הסורים המיוחדים שהיא נוהגת להכין לנו בחגים ובאירועים מיוחדים כמו הקובה, העטייף וכו'.

"למרות הקשיים שבעליה, השפה והמנהגים אני מרגישה שהתגברתי על הכל והקמתי משפחה ישראלית לכל דבר". מדברי סבתא. אהבת הארץ מושרשת חזק מאוד אצל סבתא והיא לומדת על כל מיני נושאים הקשורים לארצנו, ואוהבת לטייל ברגל עד היום ברחבי הארץ.

הזוית האישית

הנכדה רותם: הפעילות של תכנית הקשר הרב דורי הייתה מאוד מהנה. למדתי להכיר את סבתא שלי יותר, איך היא חיה בעבר ומשפחתה. נהניתי לבלות עם סבתי יותר ולהיות איתה במפגש. זה נחמד שיש פעילות כזו בבית הספר שמגבשת אותי יותר עם סבתא. לסיכום, תודה על ההזדמנות והיה ממש כיף!