מאגר סיפורי מורשת

שמי סטלה ייטב, סבתא גאה ליובל ולעוד שמונה נכדים מדהימים. שם נעורי היה סטלה בוזגלו, נקראתי על שם סבתי ז"ל מצד אמי, כפי שהיה נהוג בזמנים ההם. נולדתי בצפון מרוקו בעיר בשם לרצ'ה, שהייתה בתקופת ההורים שלי  תחת חסותה של ספרד עד לאחר מלחמת העולם השנייה, אז עברה לשלטון מרוקו. שפת האם הייתה ספרדית ובבית הספר נלמדו ההיסטוריה והגאוגרפיה של ספרד בלבד. את הילדות והחינוך שלי קיבלתי ברבאט עיר במרוקו, אליה עברנו בעקבות הפרנסה של המשפחה.

גדלתי יחד עם עוד ארבעה אחים ואחיות בבית די מרווח. במבנה בן שתי קומות שהיה בנוי מדירות עם מרפסת פנימית לכל דירה, ובמרכזו גינת פרחים ועץ. לאבי היה עסק קטן של אינסטלציה אשר פרנס אותנו בכבוד. אמי הייתה עקרת בית ועזרה לאבי בהנהלת חשבונות של העסק. גידול וחינוך ילדים בתקופה ההיא הייתה הרבה יותר קשה מימינו, כיוון שהכל נעשה בבית כי לא הייתה אפשרות לקנות דברים מוכנים. זכור לי שנעליים חדשות היו קונים לנו פעמיים בשנה: בראש השנה ובפסח. אמי הייתה מתחילה לתפור שמלות לחג מיד לאחר חג הפורים כדי להספיק לסיים אותן לפני פסח. סבתי גרה בשכונה שבה גרו יהודים רבים, היו בתי כנסת וקצביה כשרה. בשבתות ובחגים הייתה שם אווירה של שבת וחג, כל העסקים בבעלות יהודים היו סגורים והערבים בשכונה כיבדו מאוד את המסורת שלנו וגרנו איתם בשכנות טובה ומתחשבת. בימי שישי היו כל משפחה יהודית מכינה את החמין לשבת ולוקחת אותו למאפיה של המוסלמים, שם התבשל כל הלילה עד למחרת. בבוקר שבת לאחר התפילה היו יוצאים מבית הכנסת גברים נשים וטף ואוספים את החמין הביתה.

עד גיל שתיים עשרה כשעליתי לארץ, למדתי בבית ספר נוצרי כי רמת הלימודים הייתה גבוהה יותר מאשר בבית ספר יהודי. אבי התעקש שנקבל את החינוך הטוב ביותר. ההחלטה לעלות לארץ ישראל הייתה בעקבות הרצון של אבי לגדל את בנותיו בארץ מחשש להתבוללות. תוך שלושה חודשים מרגע ששליח הסוכנות הגיע לביתנו החלנו באריזת תכולת הבית למשלוח לארץ, אבי מכר את העסק ותחולתו, את רכב העבודה וזאת בהתרגשות רבה לקראת הבאות. העזיבה הפתאומית של המשפחה הפליאה את החברים את השכנים, את הלקוחות של אבי ואת כל הסובבים. לכן אבי טען בפניהם שאנו עוברים לצרפת לתחילת עסק חדש. אני כילדה עזבתי את המקום ברגשות מעורבים: חיינו בתנאים טובים עם הרבה חברים, והמעבר למקום לא נודע הדאיג אותי במעט. למרות שאבי שמח מאוד להגיע לארץ ישראל, הדאיגה אותו הפרנסה וקשיי ההתאקלמות בארץ החדשה.

העלייה לארץ נעשתה בשני שלבים: טיסה ממרוקו למרסיי בצרפת, שהות של חודש במחנה עולים "קאמפ דרנס", והפלגה לחיפה באניית "מולדת" כשבוע. עגנו במפרץ חיפה וההתרגשות הייתה גדולה, שסוף סוף הגענו לארץ ישראל. לאחר שעות רבות של המתנה ומילוי אין סוף טפסים יצאנו לדרך למקום מגורנו, לבאר שבע. הנסיעה הייתה ארוכה ומטלטלת. הנופים היו דומים – המון המון אדמה במיוחד לכיוון הדרום, לא שידענו בדיוק איפה באר שבע באותם הרגעים, קיווינו לטוב. הגענו לבאר שבע בשעה מאוחרת מאוד. ראינו המון בתים בבנייה, המון המון חול ואדמה צהובה, ומעט צמחייה. המונית לקחה אותנו אל הבית המיועד לנו, שהיה בשלבי בנייה מתקדמים. נכנסנו לבית עם עששית, כי חשמל לא היה עדיין, לפחות מים היו בברזים. חיכו לנו פקידי הסוכנות עם טנדר שבו היו מזרונים, שמיכות, מספר ארגזים עם מזון בקופסאות, ונשארנו עם המון שאלות ללא מענה. כיוון שהשעה הייתה מאוחרת מאוד והיינו מותשים פיזית ונפשית, הלכנו מיד לשון. למחרת בבוקר התגלתה התמונה הלא ברורה של ליל אמש: באמת הגענו לאתר בנייה, ומכאן צריך להתחיל. באותו בוקר הרגשות שלי היו מעורבים כילדה שהייתה שמחה ומסוקרנת להגיע לארץ אחרי כל כך הרבה סיפורים על הארץ היפה והירוקה – ארץ זבת חלב ודבש. הבנתי שאנחנו חלוצים הבאים לבנות את הארץ כמו כל העולים בתקופה ההיא. ממקום כזה נמוך אפשר רק לצמוח ואכן כך. פגשנו אנשים טובים, עולים ותיקים יותר, שנתנו לנו שיעור בהתאקלמות מהירה מבלי להסתכל אחורה. אבי נקלט במהרה לעבודה למרות שהגענו בתקופת המיתון של שנת 1965, ואמי שהיא תמיד הייתה עמוד התווך של הבית שלנו, ארגנה הכל שלא נרגיש חסר. המכולה עם הציוד הגיעה לאחר חודשיים ובמהרה הבית קיבל צורה. בחדר של הבנות, ארבע במספר, היו שתי מיטות שאמי דאגה לתפור עבורן כיסויי מיטה פרחוניים וארון בגדים. אחי הצעיר ישן בסלון כי לא היו חדרים נוספים. למרות הצפיפות הייתה לנו ילדות מאושרת, לא היו לנו דרישות מיוחדות והסתפקנו במה שהיה. טלוויזיה, טלפון, מכונת כביסה – דברים שהיום נראים טריויאליים – לא היו בנמצא. עם השנים נכנסו לבתינו מכשירי חשמל נוספים. כמובן מכונת כביסה, שהייתה בשביל אמא שלי – העיקר. למזלנו הרב בית הספר היסודי שבו למדנו, בית ספר "תלמים", היה מורכב לפחות חמישים אחוז מעולים חדשים. על כן קיבלנו שיעורי שפה מוגברים ויחס אישי מחבק מצוות המורים. בית הספר היה יחסית קטן כי השכונה הייתה חדשה בהתהוות וכולם הכירו את כולם. מנהל בית הספר, מיכאל יהלום, היה אדם מכיל וסובלני ודאג מאוד לצרכי התלמידים, הן מבחינה לימודית והן מבחינה רגשית. לאחר שבית הספר התמסד מעט היה גם חדר אוכל וחדר אחות. למדתי שם עד כיתה ח'. אני אסירת תודה למנהל בית הספר ולצוותו שנתנו לי את הכלים הנכונים להתאקלמות מהירה ומוצלחת בארץ.

המעברים והקשיים שבדרך רק חישלו אותנו. ילדותי הייתה מאושרת ומלאת חוויות. מודה אני להוריי היקרים שחינכו אותי לערכים למידות טובות, לעזור לזולת  וכמובן לשאוף ליותר ולהצליח.

משה בעלי ואני נשואים 44 שנים, הוא שירת 30 שנה כקצין בצבא קבע, ואני עסקתי 30 שנה במערכת החינוך. לאחר שנים רבות של עשייה יצאנו לגמלאות ואנו מנצלים את זמננו בהתנדבות לקהילה, בטיולים בעולם ובכל דבר שמשמח אותנו. אנו הורים לשלושה ילדים טובים ומוצלחים, כל אחד בתחומו. המשפחה התרחבה וזכינו בתשעה נכדים שהם כל עולמנו.

הזוית האישית

יובל: למדתי הרבה על סבתא שלי.