מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייה של סבתי לוסיה פיטרוב

אני וסבתי בחגיגת בת המצווה שלי
סבתי ואחיותיה עם הוריה הביולוגיים
ילדות עליה וקליטה

סיפור חיי מתחיל בקזכסטאן הרחוקה, בעיר אריס בברית המועצות לשעבר בשנת 1949. משפחתי, משפחת סטוקלמן. ציפו ללידת הילדה השלישית במשפחה, אחות לסימה וליזה.

בתאריך 10/05/1949 נולדתי בלידה טבעית בבית ההורי. השם שניתן לי הוא לוסיה, נקראתי על שם אחותי שנפטרה טרם לידתי, שמה של אחותי היה נוסיה. בילדותי קראו לי "ליליפוט" בעברית גמדה, כי הייתי הקטנה ביותר והנמוכה ביותר מבין אחיותיי. בבית באריס היה לנו בית קרקע פרטי עם חמישה חדרים וחצר ענקית. הוריי טיפלו במשק הבית שכלל גידול כבשים, עזים, עופות, פרות, אווזים וברווזים. בנוסף בחצר היה לנו כלב גדול ששמר עלינו. אהבתי לשחק עם החיות במשק ביתנו ובמיוחד עם כלבי הוא היה פשוט מדהים.

אימי הייתה עקרת בית, נהגה להכין מוצרי חלב ומוכרת אותם במכולת השכונתית, שהייתה שייכת למשפחתנו. אבי היה מנהל מחסן אזורי של ביגוד, שטיחים, רהיטים לבית ועוד…. תקופת ילדותי זכורה לי כתקופה יפה. עד גיל בית הספר חונכתי וטופלתי בבית על ידי אמי.

החיים התהפכו עבורי ועבור משפחתי עם מותם של הורי בזה אחר זו, בהיותי רק בת שבע שנים. שניהם נפטרו לאחר מאבק במחלת הסרטן. מהפך זה בחיי אילץ אותי להתבגר, נאלצתי להתמודד עם קשיי החיים בהיותי ילדה צעירה ויתומה. עם מותו של אבי, אמי חלתה וכבר אז הגיעו לביתנו, הוריי המאמצים, דודי (אח של אמי) ואשתו אשר גידלו אותי הרחק ממקום הולדתי במולדובה הרחוקה. דודי ואשתו חיו במולדובה ואימצו אותי ללא אחיותיי, שנשארו בקזכסטאן בבית משפחת אמי. תקופה זו זכורה לי, כתקופה של הסתגלות וקשיים לא מעטים. הקושי בהסתגלות היה הדדי עבורי ועבור אמי המאמצת. היחסים בינינו היו מתוחים ומורכבים.

עד גיל 10 לא חגגו לי יום הולדת. גם לא ציפיתי לכך, כי לא היה נהוג לחגוג ימי הולדת. בפעם הראשונה חגגתי יום הולדת בגיל 11, כאשר הזמנתי את חברי וחברותיי לביתה של חברתי. אמי המאמצת גילתה על כך בטעות, ומאז כל שנה חגגו לי יום הולדת. לאחר מספר שנים התחלתי את לימודי החינוך, במולדובה, ובמקביל עבדתי בתור מורה בבית הספר בו למדתי.

וכך באחת מנסיעותיי למשפחתי שגרה רחוק ממני בקישינוב, פגשתי את מי שעתיד להיות בעלי. הוריו היו חברי משפחתי. היינו בלובי הבניין והוא עבר לידיי וחייך. זוכרת שפנה אלי ואמר "אנחנו עוד נתחתן אהובה" הייתי מאוד נבוכה ברגע שהוא אמר את זה. בכל הזדמנות נפגשנו. הנשיקה הראשונה שלנו הייתה במכבסה השכונתית.

שלוש שנים דחיתי אותו כי הרגשתי עדיין צעירה מידי בכדי להתחייב ולהתחתן. לאחר שסיים את הצבא הוא הציע לי נישואין ולאחר כשנה התחתנו הייתי אז רק בת 20. מיד לאחר החתונה עברתי לגור עם הוריו בקישינוב. הוריו היו אנשים רחבי לב ואהבו אותי והתייחסו אליי כאל ביתם כמו בת  בשבילם.

בתאריך 12.11.1973 נולד בני הבכור פליקס. ולאחר 6 שנים ילדתי את בני השני נחום על שם סבו נאום. בשנת 1979 געשה האנטישמיות בקישינוב, נגד היהודים, והוריי המאמצים עלו ארצה. לאחר כמה חודשים עלינו בעקבתם לארץ ישראל. זה היה רגע מאושר עבורי, בו הגשמתי חלום. תקופת עלייתי ארצה הייתה מאוד טובה עבורי, הרגשתי הקלה עם התרחקותי מהוריי המאמצים.

בארץ סיימתי את לימודי הסמינר שלי והוסמכתי כגננת. התחלתי לעבוד בגני ילדים בנצרת עילית, עד הולדת נכדתי השנייה שבשנת לידתה פרשתי לגמלאות. ועכשיו אני סבתא גאה ומאושרת לארבעת נכדיי המקסימים.

הזוית האישית

יובל פיטרוב: נהנתי לחקור את עברה של משפחתי, דרך סיפוריה של סבתא. גיליתי דברים חדשים שלא ידעתי קודם, כמו סיפור ההכרות של סבי וסבתי. שמחה שניתנה לי ההזדמנות לדעת ולשאול.

מילון

סמינר
מכללה לחינוך

ציטוטים

”היינו בלובי הבניין והוא עבר לידיי וחייך. זוכרת שפנה אלי ואמר "אנחנו עוד נתחתן אהובה"“

הקשר הרב דורי