מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בג'רבה בשנת 1940 בחנוכה. גרנו בג'רבה והגיעו אלינו אנשים מישראל שלימדו אותנו, ופעם בשבוע היינו הולכים לעיירה סמוכה ששם לימדו ילדים. המורים שלנו רצו שנלמד את כל המקצועות, חוץ מעברית, עם הערבים וכל היהודים, כולל הרב שלנו, התנגדו לזה, ולכן למדנו רק עברית.

תמיד היה לי חלום להגיע לישראל וקיוויתי שאגשים אותו באחד הימים.

אבא שלי נהג להביא צמר מתוניס, בירת תוניסיה, לג'רבה ושם היו לנו עובדים, שניקו והפרידו את הצמר, ואנשים שעשו מהצמר חוטים. אנחנו מכרנו את החוטים והיינו מקבלים על זה כסף. אחי היה צורף. הוא הכין תכשיטים, מכר אותם וקיבל כסף וכך עזר בכלכלת הבית.

בסוכות, אחותי, הוריי, סבא וסבתא שלי, דוד שלי, אשתו ואני, היינו אמורים לצאת מג'רבה (אחי לא יצא איתנו כי הוא נפטר בתוניסיה), אבל בסוף לא יצאנו מכיוון שסבא שלי חלה ורופאים טיפלו בו. אחרי חמישה חודשים עלינו על ספינה ממש ישנה ורעועה, שגרמה לנו לא להרגיש טוב, והיא השיטה אותנו לצרפת. בצרפת הגענו למקום שבו היו עולים מכל הארצות. היינו בערך עשר משפחות בחדר. לאחר מכן לקחו אותנו לאונייה שתיקח אותנו לישראל. שטנו בערך שבעה ימים באונייה יותר טובה ומרווחת, עם אוכל טוב יותר, אבל אני לא אכלתי, מלבד קפה, תה ועוגיות (כעיכות) של אמא שלי. בשבת אמא שלי נפלה ועצרו את הספינה. ירדנו באיטליה, לקחו אותה באמבולנס וחבשו לה את היד כי היא שברה אותה.

לאחר מכן הגענו לחיפה, ונתנו לנו מקום לגור שם, אבל דוד שלי אמר שהוא רוצה לגור רק בבאר שבע. נתנו לנו בית ריק, מוזנח ובלי חשמל ושירותים בשכונה ד'. בהתחלה לא אהבתי את המצב, כי לא היה לנו אפילו מיטות ולמרות שבתוניסיה תמיד עזרתי לסדר את הבית, לא עזרתי. ישבתי על הרצפה ולא אכלתי כלום. לאחר זמן מה, פגשנו איש אחד, שהגיע בערך חודש לפנינו לישראל מתוניסיה. הוא הסביר לנו איפה השוק, ועזר לנו לשפץ את הבית.

הזוית האישית

דורית כהן: למרות כל קשיי העלייה ואחרי תקופת חיים של הסתגלות בארץ, התחתנתי עם אליהו, נולדו לנו חמישה ילדים, ועברנו לשכונה ה'. כיום יש לי משפחה מקסימה ואוהבת ואני גאה להיות סבתא של נכדיי המדהימים בארץ ישראל ואני מודה על הגשמת החלום בכל יום.