מאגר סיפורי מורשת

רקע נולדתי בארץ בבית חולים בצריפין, ראשון לציון, באחד ביולי  1950. מלחמת העולם השנייה הסתיימה ב-1945, כשבארץ שלטו הבריטים. שלוש שנים לאחר מכן, לאחר מלחמה קשה, קמה מדינת ישראל. ומשנת 1948 הגיעו לארץ הצעירה שקמה עולים רבים מאד. ביניהם הוריי. הם הגיעו ממצרים. מקהיר. [אבי, אברהם שמש, התאהב באימי, רגינה חיינה, עוד כשהייתה ילדה, וכבר החליט שיישא אותה לאישה. אבי ראה אותה כשהגיע לבקר קרובת משפחה שלו שגרה באותו בניין. ילדה קטנה שהסתובבה שם. והוא מבוגר ממנה ב-11 שנים. אבי, בן לחוסנה ויעקב שמש. משפחה דלת אמצעים עקב מות האב במלאת לאבי 17. והאם גידלה את כל ילדיה לבדה. אבי למד בבי"ס טכני והפך להיות טכנאי מטוסים. בעקבות מלחמת העצמאות הייתה מתיחות לגבי היהודים במיוחד אלה שהיה להם ידע צבאי, כמו אבי. והוא הוגלה לאסואן למחנה עצורים. משיצא משם החליט לבקש את ידה של אימי. אמי, בת לאסתר ואברהם היינה (חיינה). בת למשפחת צורפים, גדלה בתנאים נוחים ומפנקים. אימי היתה צעירה מאד כשנישאה, ואותי היא ילדה כשהייתה בת 18.]

במדינה הצעירה לא היו בתים לשכן את העולים, והפתרון המהיר והקל ביותר היה להקים אוהלים והרבה. ואכן רבים שוכנו באותם אוהלים. אוהלים שהכילו 10 נפשות, ממשפחות שונות, מארצות שונות. אנשים שהגיעו ממקומות שונים גרו יחד בלי לדעת זה את שפתו של זה. גם הוריי, שהגיעו לארץ בספטמבר 1949, מצאו את עצמם בתוך אוהל כזה. מטעמים מובנים לא היו מים באוהל, לא שירותים ולא מקלחת, וודאי שלא חשמל. את המים נאצלו לשאוב מבאר שהיתה לא ממש קרובה. ואימי הייתה בהיריון איתי.

החורף של אותה שנה ידועה – 1950 היה חורף קשה במיוחד. שלג ירד בכל הארץ. גם בשפלה. נדיר ביותר. אימי הייתה באוהל של המעברה במחנה ישראל (בקרבת שדה התעופה של היום) כשרוח חזקה נשבה ומוטטה את האוהל עליה. כך סיפרה לי עוד בילדותי. אבל אנשים קיבלו את התנאים האלה בהבנה, באהבה. העיקר שהיו בארץ ישראל. הוריי רצו מאד להגיע לארץ ולחיות בה אף שבארצם, מצרים, היו להם תנאים טובים מאד. הם לא סבלו מהנאצים, לא ממש חוו את מלחמת העולם השנייה. להיפך הם גרו בבניינים גדולים ובהם כל החמולה המשפחתית. גם היחסים עם הערבים היו טובים.

משפחתה של אימי הייתה משפחת צורפים. כלומר אנשים אמידים ומכובדים בעיר. היו להם גם משרתים. ואף שמצבם היה טוב, אבי התעקש לעלות לארץ מיד לאחר החתונה. אלא שלשם כך היה צריך לקבל את הסכמתו של האבא של אמי – סבי, ואת הסכמת אביו, הסבא של אמי.  והשיג את מבוקשו. אבי שלמד בבית ספר מקצועי טכני, היה טכנאי מטוסים. לכן בהגיעו לארץ השיג מיד עבודה במקצועו. הוא היה אזרח עובד צהל בתל נוף. זכורים לי ימים שבהם לקח אותנו ל"עבודה" שלו וראינו את המטוסים השונים מקרוב. גם הוכנסנו לתוכם. בעבורי זה היה מרשים, מרגש ומעניין מאד.

ילדות מן האוהל עברו הוריי לגור בשיכון בכפר סירקין. שם ביליתי את שש שנותי הראשונות. היה לנו בית קטן, ולו חצר. השירותים היו בחצר. כך בכל הבתים אז. כדי להתקלח, חיממו מים בדוד גדול על פרימוס, וממנו נטלו מים לרחצה. פעם בשבוע! ביום שישי.

בחצר גידל אבי ירקות, וגם בעלי חיים קטנים שיוכלו ליהנות מאכילת בשרם. התקופה בארץ הייתה תקופת הצנע. כלומר כל דבר היה בקיצוב. סוכר, קמח, ביצים – כל מצרכי המזון הבסיסיים היו בנקודות. משהו כמו ביצה לשבוע למבוגר. איני זוכרת בדיוק. אבל לכולם לא היה כלום או היה מעט מאד. כל האנשים היו באותו מצב. והם היו שבעי רצון. וכפי שנאמר "המאושרים ביותר אינם בהכרח אלה שיש להם את הכי טוב מהכל, אלא האנשים שפשוט מעריכים את הדברים שהם מצאו בדרך". הם שמחו במולדתם, עם ציפיות ותקווה לעתיד טוב יותר. עבדו קשה כדי לפרנס את עצמם.

אירוע שבו הייתי מעורבת, לפי מה שסיפרה לי אמי: הייתי אולי בת ארבע ואחותי בת שלוש. זה היה היום שבו אמא הלכה למכולת להביא את המצרכים של הקצבה השבועית שלנו. כיוון שלא היו עזרים לסחיבת המצרכים, הביאה את המצרכים בשתי "נגלות". כשיצאה לפעם השניה עלה בדעתי רעיון "מבריק". שיתפתי את אחותי בכך ומיד נרתמנו למשימה. הרעיון היה – להכין לאמא הפתעה. נכין עוגה. וכדרכם של ילדים שיודעים שעוגה מכינים מקמח, מסוכר, מביצים וכו', הוצאנו את המצרכים מתוך האריזות ושפכנו לתוך קערה… עוגה לא יצאה, וקצבאות המזון השבועיות נזרקו לפח.

בשיכון לא היו כבישים, רק שבילים, וכשירד גשם נקוו שלוליות ענק שללא מגפיים לא ניתן היה לחצות אותן. למותר לציין את הבוץ בכל מקום. לילדים זה לא ממש הפריע. זו הייתה יכולה להיות הנאה גדולה לולא העובדה שלא תמיד היו מגפיים.. גם מעילים לא היו לנו. רק סוודר. על כפפות לא שמענו בכלל… באותה תקופה היה רק גן חובה. עד אז היו הילדים הקטנים בבית. שמחתי מאד ללכת לגן. אהבתי אותו. כי היו בו משחקים, צעצועים, בובות, אפשרות לצייר ולצבוע, לשיר ולרקוד. אהבתי את כל אלה. בבית לא היו צעצועים ולא משחקים. המצאנו משחקים, אלתרנו בובות מסמרטוטים, וציירנו על האדמה עם זרד של עץ… בית הספר היה בכפר. בכפר סירקין. מרחק של אולי שני קילומטרים מהבית ואולי יותר. היה אוטובוס שהסיע אותנו לשם. אך גם לתחנת האוטובוס נאלצנו ללכת ברגל כעשר דקות. הלכנו לבדנו לבית הספר. לא היו הורים שהביאו את ילדיהם לבית הספר ולא לתחנת האוטובוס. עם תום הלימודים לא תמיד היו ההורים בבית. הם עבדו. אימי עבדה בפרקי זמן כאלה ואחרים בבית חרושת בפתח תקווה. במשמרות. וכשההורים לא היו בבית היתה אפשרות לשהות אצל השכנה בהשגחתה (שתי שכנות באו בחשבון) או להישאר לבדנו בבית. אחותי ואני אהבתי להיות אצל שכנה אחת שגרה ממול, דודה פרלה. כך קראנו לה. (כל המבוגרים כונו על ידינו "דודה" או "דוד"). דודה פרצה סבלה מכאבי גב, אך כיוון שהעברית הייתה חדשה לעולים נהגה לומר כי כואב לה ה"גג" (הגב). ואנחנו היינו מתגלגלות מצחוק.. כיום, במבט לאחור, איני בטוחה שלא אמרה זאת בכוונה להצחיק אותנו. היא היתה נחמדה מאד ונעימה. אבל לא תמיד יכולנו לשהות אצלה. (אולי בגלל בעיות הגב שלה), כך שהאלטרנטיבה השנייה הייתה להיות אצל השכנה לאה שנקראה בפינו דודה לאה.  אצלה היה עלינו לשבת במקומנו ולא לזוז עד שיגיעו ההורים.. וזה היה משעמם ולמותר לציין ששנאנו לשהות שם. כיוון שכך אהבנו לדקלם מול דלתה את השיר "הצפרדע" של לאה גולדברג שלימים הולחן ע"י אלון אוליארצ'יק.

מי ראה איך דודה לאה מתחפשת לצפרדע?

ירוקה היא כמו ברוש מכף רגל ועד ראש.

הידיים לא ידיים, העיניים – כפתורים.

ראש ירוק בלי שערות. בחיי כדאי לראות!

איזה גוף! והפרצוף! רק אל תתחפש לזבוב.

כי יודעת דודה לאה גם לבלוע כצפרדע.

העדפנו להישאר לבדנו בבית שננעל עלינו ונאסר עלינו לצאת ממנו, אבל מצאנו דרך להתחמק החוצה כדי לשחק או אפילו להיות אצל השכנה הנחמדה. טיפסנו עד לחלון, ודרכו יצאנו החוצה. כשראינו את דמותו של אבי מגיחה בקצה השביל, מיהרנו לחזור הביתה כאילו שהינו בו כל הזמן.  אבל בשעת ארוחת הערב גילה אבי שהוא יודע. וכששאלנו "איך?" סיפר כי הציפור לחשה לו. שנים לא הבנו שכפי שאנו ראינו את דמותו, כך גם הוא ראה אותנו…

זוכרת ימים רבים שבהם ישבנו שלושתנו: אחותי ואני עם אמי, והיא מספרת לנו סיפורים. סיפורים רבים ידעה לספר לנו, ולא נלאינו מלשמוע אותם.

ב-1956 פרץ מבצע קדש. הייתי אז ילדה בת שש. אבי שהיה עובד צהל נעדר מן הבית כל השבוע. אמא החשיכה את החלונות בשמיכות שחורות, כדי שלא יחדור האור מבעד לחלונות.

בחופשת הקיץ לאחר שסיימתי את כיתה א' בכפר, עברנו לגור בעיר הגדולה פתח תקוה. זו הייתה עליית מדרגה. עיר חדשה, חברים חדשים, דירה חדשה… זו הייתה עליית מדרגה. גרנו בדירה קטנה של חדר וחצי, בבניין בן שלוש קומות, ובכל קומה שתי דירות בלבד. בבית היו מים בברזים, חדר אמבטיה, שירותים וחשמל. אבל לא היו מכשירי חשמל. רק רדיו. המקרר היה מעין תא גדול שבחלק העליון שלו הונחו בלוקי קרח.. רק שנים אחר כך היה מקרר ומכונת כביסה. מה שעניין אותי אז לפגוש את הילדים השכנים. ולשמחתי היו כמה ילדים בגילינו ולימים נבנה מולנו בניין בן חמש כניסות שהוסיף לנו חבורה גדולה ומשמעותית של חברים. שיחקנו הרבה מאד בחוץ. לא חלף זמן רב ונוצרה חברות בין כל הילדים.

התבגרות

כולנו, ילדי השכונה, נהגנו לשחק הרבה מאד יחד. אחד הילדים, אבי, שגר בקומה הראשונה בבניין שלנו, היה מוציא את האקורדיון שלו החוצה ומנגן ואנו רקדנו במעגל ושרנו. אצלו בבית היה פסנתר, ובכל פעם שביקרתי בביתו נהגתי לנגן בו. בין הבתים הבודדים אם לא היחיד שהתיר לי לגעת בפסנתר ולנגן.. כמה נמשכתי לכך.. הייתי עסוקה מאד בפעילות חברתית הן ברחוב שבו גרתי, כי היו שם ילדים רבים בני גילי ושיחקנו יחד שעות רבות. אני הייתי ילדה ביישנית מאד. ושנאתי את זה בי. זה היה מחסום להרבה מאד דברים שרציתי לעשות או לומר. אבל בזכות היותי חברותית ויכולותיי הפיסיים התבלטתי בין ילדי השכונה. לא לחינם נאמר " לא הביישן למד" או "מי ששואל הוא טיפש לחמש דקות; מי שלא שואל, נשאר טיפש לנצח". אבל הביישנות היא משהו כל כך עמוק שכילדה היה לי קשה מאד להשתחרר מזה.

מלבד כל משחקי החברה שנהגנו לשחק בחוץ אהבתי מאד לשחק במורה. אחותי ועוד חברים היו התלמידים. אני הייתי המורה. כבר אז. והיו להם שיעורי בית. איך לא? אהבתי לעשות עבודות יד כאלה ואחרות. מכל מיני אריזות, מקרטונים, מדפים ממה לא? אהבתי לרקום ולתפור, אהבתי לאפות ולבשל, ואהבתי לצייר ולצבוע. עסקנו באיסוף של כל מיני: אספנו "זהבים", אספנו תמונות של פירות וירקות מקופסאות שימורים, ייבשנו פרחים, שיחקנו בחמש אבנים (מאבני הרחוב), שיחקנו בקלאס, במחבואים, שני דגלים, אל תפהק או בשמו האחר של המשחק "תפסוני", חת-שתים-שלוש – דג מלוח. רוב המשחקים היו בחוץ. בבית לא היה מקום ולא אפשרויות למשחקים, למעט בחורף שאז שיחקנו משחקי קופסה לרוב.

הייתי טובה בספורט. אהבתי את זה. בכל הזדמנות הייתי מטפסת על כל מה שאפשר, הייתי מתעמלת על כל מעקה ברחוב שנקרה בדרכי, הייתי יורדת לְגשר, ושעות התאמנתי על שפגט עד שהצלחתי. שני דברים רציתי מאד ללמוד: נגינה על כלי והתעמלות. להורי לא היו האמצעים לאפשר לי זאת. בכיתה ד' למדתי לנגן בחלילית בבית הספר, ולצערי לא היה לזה המשך. עד היום אני שומרת את החלילית אצלי. [התשוקה ללמוד לנגן לא הרפתה ממני גם כשבגרתי, ורק לאחר שנישאתי ונולדו שני בניי, רכשנו אורגן קטן ולמדתי בכוחות עצמי לנגן בו. הדבר השני שרציתי מאד ואהבתי היה התעמלות.  כל התעמלות היתה מעניינת. כל התעמלות הייתה כייפית. בבית הספר התבלטתי בריצה קצרה למרחק של 60 מטר. בקפיצה לגובה, במשחק מחניים גדול. אבל אהבתי גם את הפעילות באולם הספורט. התעמלות על סולמות, קפיצה על חמור, חבלים ועוד..

בגיל 7 או 8 אבי לימד אותי שחמט, ושיחקנו יחד לעיתים קרובות. כמה הייתי גאה ומאושרת כשהצלחתי "לנצח" אותו. אבי אהב לאתגר אותי בחידות בחשבון שאהבתי מאד לפתור אותן. עד היום אני זוכרת חלק גדול מאותם שעשועי חשבון. אהב לשיר איתנו. לרקוד.

בדירה מתחתנו גרו  שכנים חרדים. נהגתי ללכת איתם לבית הכנסת. אהבתי את האווירה הזו של בית הכנסת, את המזמורים, את החגיגיות הזו. זה כל כך הרשים אותי שביקשתי מאבי לרשום אותי ללמוד בבית ספר דתי. לא ראיתי את המגבלות שחלות עליהם. למזלי, אבי איכשהו דחה אותי והצליח להתחמק מכך.

ביום שישי אחרי הצהריים העיר התנערה מכל ההמולה שלה. אנשים אחרי מקלחת, בשיער רטוב, בבגדי שבת יוצאים החוצה, גם לתנועת הנוער. בחוץ ריח של תבשילי השבת, ואווירה חגיגית. כך גם בחגים. בפסח הרגשת הניקיון והטוהר. ביום הכיפורים אווירה של קודש. בגדים לבנים, נעלי התעמלות, והיה נדמה שכולם צמים. אני עצמי צמתי מגיל 7 עד גיל 58. כך הרגשתי את החג. בערב הסתובבנו בעיר. כול העיר בחוץ. פוגשים את כולם. ובסיום הצום, ליד בית הכנסת מחכים לתקיעת השופר המבשר את סיום הצום..

ואף שנמשכתי להווי של המסורת והדת הצטרפתי עם כל ילדי הכיתה לתנועת הנוער העובד והלומד.

בית הספר נחשב לבית ספר של הפועלים, ולמדו בו שעות רבות. עד ארבע אחר הצהריים. לכן היה בו מפעל הזנה. כלומר יכולנו לאכול ב"מסעדה" של בית הספר.  בתכנית הלימודים היו לנו שיעורי תזונה שבהם למדו בין היתר גם על אבות המזון, מלאכת יד. למדנו תפירה. הבנים למדו נגרות. למדנו ליצור דגמים ולתפור במכונת תפירה. כך תפרתי לעצמי חולצות, סינר, חצאית ובשנים שלאחר מכן המשכתי בתחביב הזה ותפרתי גם שמלות ועוד..      שיעורי זמרה שבהם למדנו לא רק שירי ארץ ישראל (מי חיבר ומי הלחין אותם), אלא גם על אופרות שונות.

אהבתי את הפעילות בתנועת הנוער. הפעולות, המשחקים, השירים, הקומזיצים, א"ש לילה, המסעות, המחנות – כל אלה היו אני. והיו איסורים של תנועת הנוער, כמו לא ללבוש גרבי ניילון ובמיוחד לא שחורים, לא שמלות וחצאיות, להתהלך צנוע ופשוט. האיסורים האלה גם הם התאימו לי מאד. לא נמשכתי לאותן מסיבות סלוניות שבהן רקדו בבתים לצלילי הפטיפון. לא הרגשתי בהן אני.

שכבת הגיל שלנו בנוער העובד התפרקה בסיום כיתה ח'. לפני שהגעתי למחנות העולים , שנתיים אחר כך, עוד ניסיתי את "הצופים" ויצאתי איתם למחנה עבודה בקיבוץ. בכיתה י' הצטרפתי לחוג במחנות העולים. ואף שהחוג שלנו הצטמצם במשך הזמן חשתי שזה מקומי. כל החברויות שלי, השירים, הריקודים וההווי היה מתנועת הנוער.

לכל מקום שנסעתי אז (באוטובוס) הבטתי סביבי בשדות הירוקים, בעצים ובפרחים באהבה גדולה. איזו מדינה יפה יש לנו. כמה אהבתי את הארץ. את שיריה, את הלשון העברית. כל מה שקשור בארץ הזו.. בטיולים ובמסעות השונים הכרנו את החברים מתל אביב צפון ומרמת החייל, ולא אחת נפגשנו איתם בערבי שבת. כשאנו רוכבים על אופננו לשם.. מלבד זאת הייתי  מדריכה ונהניתי מאד גם מההדרכה ומהחניכים שלי. הייתי פעילה מאד בתנועת הנוער. לא היתה פעילות שלא נטלתי בה חלק. שמחתי להצטרף כל פעילות של תנועת נוער. הן מחנות העבודה בקיבוצים השונים והן המסעות שבהם נשאנו את כל מטעננו על גבינו.. אהבתי לצחוק, לחייך ולשיר. שרתי כל היום. שיר רודף שיר. ואהבתי את כל הדברים שהיו לי. רבים זוכרים אותי (לפי מה שאמרו לי)  בזכות החיוך והשירה. והיום אני יודעת ש"צחוק הוא העקומה שגורמת לכל הדברים להיראות ישר". כי בזכותו הרגשתי יותר טוב. מזלי שהחיוך היה אצלי טבעי. אולי בגלל ביישנותי.

על פי תכנית הלימודים של משרד החינוך נהגו לשלוח תלמידים לשבוע של שירות לאומי בקיבוץ כדי לסייע לקיבוצים בעבודות השונות. בהיותי בכיתה יא חיכיתי לכך כמו רוב התלמידים, אלא שהמועד שנקבע לנו היה בתחילת יוני, והפעילות בוטלה בגלל המתח הביטחוני ששרר אז במדינה. כל שכבת כיתות יא פרצה בשביתה גדולה מול העירייה. לא קיבלנו את גזר הדין. כעסנו כדרכם של נערים שאינם רואים את מלוא התמונה ואינם מוכנים לביטול של פעילות מחוץ לבית הספר. אלא שכמה ימים לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים.. (אגב, מנהל בית הספר טרח להזכיר לנו במסיבת הסיום של יב' את ההתנהגות ה"מחפירה" הזו שלנו). המתיחות היתה גדולה. בתקשורת דיברו כל הזמן על כך שרוצים לזרוק אותנו לים. לראשונה חשתי את החשיבות העצומה שיש לנו מדינה משלנו וצריך לשמור עליה. כולם גויסו. אנחנו היינו צעירים כך שיכולנו רק להתנדב לעבודות בבית חולים, דואר וכו'… אני התנדבתי לחלוקת דואר. אבי שוב נשאר בבסיס בתל נוף כל השבוע. (כל המלחמה).

בכיתה יא בפעילות בתנועת הנוער כינסו אותנו, חברי הגרעין, כדי שנבחר שם לגרעין. היה לי שם נפלא. "יהב" שהוא גם תקוה וגם נוטריקון של – ימינו הטובים בתנועה. אבל כשביקשו להציע שמות, התביישתי להצביע וההצעה שלי נגנזה לעד. ובינתיים משלא הועלתה שום הצעה, בחר מי שבחר (גורם חיצוני לגרעין) את השם "שיאון".

עם תום הלימודים בתיכון נסענו למשגב עם לשל"ת מוקדם לפני השירות הצבאי. זהו שירות ללא תשלום לשמונה חודשים, כשהיעד היה להגיע אחר כך למשק הזה. עד השירות המוקדם הזה היה לי ברור לחלוטין שאני הולכת להתיישב בקיבוץ. לא הייתה שום אפשרות אחרת. אהבתי את חיי הקיבוץ כפי שראיתי אותן מעיניים של מי שבא למחנות עבודה בקיץ או לכמה ימי עבודה בחג זה או אחר. אבל  במשגב עם הבנתי שזה לא מה שאני רוצה. במיוחד לא בקיבוץ הזה. לאחר הטירונות שארכה חודשיים וחצי הועברנו לנח"ל ים. בימת ברדוויל. היה שם עוד גרעין ממקום אחר וחיילים מחיל הים. המקום היה בודד, נידח אך היה נפלא. במהלך השירות היו שני אירועים של התקפת מטוסים עלינו. באחד מהם הטילו פצצות נפל"ם שבמזל גדול נפלו על איזו ערימת חול, אלא שבאירוע זה נפצעו בכל זאת כמה מהחיילים כולל המפקדת מאפיקים. זמן קצר לפני כן הוריי  קיבלו סוף סוף טלפון. לאחר ההפצצה הגיעה המפקדת וביקשה שנמסור לה את מספרי הטלפון של ההורים כדי להרגיע אותם. כיוון שהטלפון היה חדש ולא עשיתי בו שימוש, וכיוון שהיינו בלחץ כלשהו מן המצב מסרתי מספר שגוי. למותר לציין שהם חזרו אליי בהודעה שלא הצליחו ליצור איתם קשר.. לקראת סוף השירות ביקשתי העברה משירות הנח"ל. חישבתי ומצאתי שאם ממילא אין בכוונתי לחזור לקיבוץ היעד שלנו, עדיף שאתחיל את שנת הלימודים באוניברסיטה ללא דיחוי.  [השירות בנחל ארוך יותר משירות רגיל, כך שהייתי מפסידה שנת לימודים]. את חצי השנה האחרונה של  השירות עשיתי בחיל האוויר. ואת שנת הלימודים באוניברסיטה התחלתי ללא עיכובים.

לימודים ונישואים

הגעתי לירושלים. לאוניברסיטה העברית. אושר לי להתאכסן במעונות "האלף". מדובר במבנים של 16 חדרים, שמונה מול שמונה, כשבקצה האחד השירותים והמקלחת ובקצה השני מטבח שבו מקרר גדול ובו תאים. לכל חדר תא שמחולק לשני מדפים. החימום היה ע"י תנור נפט שהיה בכל חדר. האוניברסיטה סיפקה שולחן, כסאות, ארון ומיטות לשניים בכל חדר. היה עלינו להביא רק את בגדינו וכלינו.. הם נקראו מעונות האלף כי הם אכלסו הרבה מאד סטודנטים בשטח יחסית קטן. כמובן, היו מעונות יוקרתיים יותר. למדתי ספרות ולשון עברית. שם פגשתי את מוני חברי ובעלי לעתיד. למדנו יחד בקורס לאנגלית. היו לנו הרבה מאד דברים משותפים. בירושלים חוויתי לראשונה בחיי את השלג.

שנה א' בירושלים

מעל הכל מוני גרם לי להרגיש טוב עם עצמי, עם רצונותיי, שאיפותיי ובכלל. אין ספק שהוא השפיע רבות על עיצוב דמותי, ואף חיזק בי את הביטחון העצמי שלי. ולא בכדי נאמר "החבר הכי טוב שלי הוא זה שמוציא את הכי טוב שבי". באותה תקופה גרתי במעונות האלף עם חברתי רוחלה. את החבר שלה היא הכירה בשירותה הצבאי כאחות. כינויו היה מירי. (מאיר). גם הוא למד בירושלים. פסיכולוגיה, ולמשך לימודיו עבד כיומנאי במשטרה. (לימים יהפוך לדמות חשובה במשטרת ישראל).  מוני ואני תיכננו להינשא במרץ, (בשנת הלימודים השנייה שלנו) והם כבר תכננו שלאחר נישואיי יגיע מירי ויהיה שותפה בחדר. אלא שתכניות לחוד ומציאות לחוד. היא הרתה לו וכך נאלצו להקדים את נישואיהם לדצמבר. היא פינתה את החדר ומוני חברי תפס את מקומה.. כשנסענו לבקר אותם בשכונת יפה נוף, מצאנו על שלט דירתם: פה גרים בכיף מירי ורוחלה…

לאחר שנישאנו ביקשנו לעבור למעונות לזוגות נשואים. ואכן הבקשה אושרה ועברנו למעונות בקריית יובל. הדירה שנחשבה בעינינו כארמון היתה דירה של חדר ובו נישה למיטה זוגית, ועוד נישה למטבחון. חדר האמבטיה כלל חצי אמבטיה ושירותים. הרגשנו ברקיע השביעי. אני עבדתי במשרד החינוך על פי שעות, וכן תקופה קצרה כמזכירה בבית הספר בקרית יובל. המנהל ואשתו המזכירה חיבבו אותי מאד, והצטערו מאד כשהודעתי להם שעקב השכר הנמוך אני נאלצת לחפש משהו אחר.

אבל בכל פעם שחסרה מורה נקראתי למלא את מקומה. זה היה סידור נוח לשני הצדדים. במקביל עבדתי ב"ביעור הבערות" במושב בקוע ליד ירושלים.  זה היה פרוייקט שבו מורות מלמדות את הנשים השכלה בסיסית של קרוא וכתוב ואף השכלה כללית. הנשים היו מתאספות בביתה של אחת מהן, ושם מסביב לשולחן לימדתי אותן. מיניבוס שהסיע אותנו פיזר אותנו, המורות, במושבים  השונים והוא גם בא לאסוף אותנו בסיום השיעור.

מוני ואני בתקופת הלימודים בירושלים

באותה עת נבנו בהר הצופים מעונות לזוגות נשואים. ביקשנו העברה לשם והתקבלנו. בתחילת שנת הלימודים השלישית, כשאני כבר נושאת את אורן בבטני, באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים.   מוני ארז מיד תרמיל ובו כמה חפצים וכריכים ויצא למלחמה שממנה חזר רק לאחר חצי שנה כשאורן נולד. אף שהמלחמה תמה הרבה קודם.

אם במלחמת ששת הימים הפתענו את האויבים שלנו, ותוך שישה ימים כבשנו שטחים שלא חשבנו, מלחמת הכיפורים היתה מלחמה שבה אנחנו הופתענו והמלחמה היתה קשה, ארוכה ומתישה אף כי הכל היה צפוי. בהיעדרו של מוני עברתי דירה למעונות החדשים והנפלאים שבהר הצופים. מעונות אידלסון. הרמה היתה 5 כוכבים. בדירה שני חדרים כשהכל חדש, יפה, ובעיקר היתה בה הסקה מרכזית..

לפני שהילדים נולדו בירושלים

אורן נולד בירושלים, אך מוני כבר איבד את מקום עבודתו כספרן בספריה הלאומית של האוניברסיטה. הוצע לו לנהל את מחלקת החינוך במצפה רמון. באותה עת עבדתי  בהוראה כמכינה לבגרות בלשון בתיכון אקסטרני בעיר, ותכננתי לעסוק בהוראה. כבר פניתי למשרד החינוך לשיבוצי באחד מבתי הספר בעיר. משום כך נעתרנו להצעה בלי היסוסים רבים, וכך   מצאנו את עצמנו במצפה רמון עם תינוק בן חמישה חודשים… קיבלנו דירה בת שלושה חדרים, אך היא היה ריקה. ללא ריהוט מינימלי. ולנו לא היה כלום. היה עלינו להשיג מיטה, שולחן, כסאות, ארונות, כל מה שנחוץ בדירה.. כסף לא היה כך שאספנו משכנים כאלה ואחרים רהיטים שהושלכו.. ברור שהכל היה ראוי בקושי לשימוש, אך שמחנו בזה. (זכור לי מקרה שבו לילה אחד כשעלינו למיטה לישון, התמוטטה המיטה ומצאנו עצמינו על הרצפה.) אבל היינו מאושרים ושמחים בחלקנו. "המאושרים ביותר אינם בהכרח אלה שיש להם את הכי טוב מהכל, אלא האנשים שפשוט מעריכים את הדברים שהם מצאו בדרך".

משפחה ועבודה מצפה רמון הוא מקום יפה. כ-900 מ' גובה מעל פני הים. הנוף מסביב מדהים. האוויר יבש וקר. ורוחות עזות נושבות שם גם בקיץ. חשבנו להיות שם שנה, והיא התארכה לחמש שנים..

מצד אחד הרגשתי שם מנותקת, כי היתה רק כיתה אחת בת 7 תלמידים לכל שכבת גיל. (היתה שנה שבה חינכתי שתי כיתות בד בבד). ולא היה לי למה להשוות מבחינת התקדמות החומר, השליטה בחומר ובכלל, אך מצד שני למדתי והתנסיתי שם בדברים שלא הייתי מגיעה אליהם במרכז הארץ. בכל שנה שבה סיימתי ללמד כיתה ח' (הכיתה האחרונה בבית הספר היסודי היחיד החילוני שהיה במקום) היה עלי להכין הצגה לסיום שנות הלימודים. לא היה לי שום ידע בתחום ולא ניסיון, וזו הייתה התנסות מעניינת וחווייתית מאד. בשנה הראשונה ביימתי בעזרת התלמידים המקסימים קומדיה שמורה מקומי נתן לי. בשנה השנייה רציתי להכין משהו אחר. החלטתי לחבר מעין מופע שבו שירים, ריקודים, קטעי קישור והתעמלות על כל מה שעברו מגן חובה. ראיינתי את התלמידים שלמדו יחד מינקות על  החוויות ועל הזיכרונות שלהם מהשנים שעברו עליהם יחד. חיברתי מילים למנגינות, חיברתי קטעי קישור הן בטקסט והן בתנועה, והרי לנו מחזמר שכולו העולם שלהם. בעזרתה האדיבה של המורה למוסיקה עבדנו על המחזמר הזה שהיה בסופו של דבר מרשים מאד ומרגש.

באותן שנים נשלחתי להשתלמויות מעניינות מאד בבאר שבע. מהן החכמתי מאד ונהניתי. בינתיים נולד גם גיא. כעבור כמה שנים הרגשתי שעלי להתקדם הלאה. רציתי ללמד בתיכון. רציתי להכין לבגרות. לשם כך למדתי באוניברסיטה. היתה לנו דירה ברחובות, ובתום חמש שנים עברנו לשם. זה לא היה פשוט. אני רציתי להגיע לעיר, ומוני הרגיש טוב במצפה רמון. דאגתי לשלוח בקשות להעסקתי כמורה בתיכון בסביבות פסח. זה היה מוקדם מדי לשיבוצים של מורים חדשים, ואף מנהל לא טרח אפילו להשיב על מכתבי. וכשהגיע הקיץ (ואני הייתי עמוסה עד צוואר בעבודה במקום) גיליתי שאין לי עדיין מקום עבודה לשנה הקרובה. כבר היה מאוחר מדי. הדירה ברחוב הנשיא הראשון ליד היקב הישן, הבניין הראשון שבנו גזית ושחם. מקום נפלא, דירה נהדרת. איכשהו מצאתי משרה בתיכון רון (אקטרני) בעיר, והתחלתי את שנת הלימודים שם. לדאבוני, היה שם בלגן גדול מדי מבחינה ארגונית והרגשתי שזה לא מקומי. כך מצאתי את עצמי באמצע שנת הלימודים עובדת בתיכון עיינות חצי משרה ובתיכון "דה שליט"  בעיר חצי משרה.. לימדתי לשון וספרות לבגרות. כמו כן השגתי חצי משרה בהוראת לשון בפנימיית "עיינות". בנוסף התחלתי לתת שיעורים פרטיים בלשון. אהבתי את המקום, את החברים ואת העבודה. הילדים גם כן הרגישו טוב שם. גיא הגיע לטיפול רציני בבעיית האוזניים שלו. עצם וחצי מעצמות השמע באוזן אחד הוסרו, וגם המצב באוזן השנייה לא היה מרשים. הוא עבר ניתוח ארוך וקשה, שבעקבותיו הוא נאלץ לערוך מעקב קבוע באוזניו.

עם הילדים

מרחובות עברנו לרעננה שבה אני מתגוררת עד היום. באוקטובר  2006  נולדו שני נכדיי, נדב ועמית. נדב הוא בנו של אורן ואח של שירה, ועמית הוא בנו של גיא ואח של מאיה. שירה נולדה ב- 2008, ומאיה נולדה ב- 2009. עופרי הצעירה בנכדיי ואחות של שירה, נולדה  ב- 2013.

בשנת 2008 התגרשתי ממוני, אך נשארנו חברים קרובים ובקשר טוב עד היום. יש בינינו הערכה ויחסי חברות טובים. לחיי נכנס שמוליק לאחר ששברתי את שתי ידי בנפילה אקראית מהתקלות במדרכה. הוא נולד בקיבוץ ואף שעזב את הקיבוץ בתום שירותו הצבאי, יש לו עדיין סנטימנטים למקום וקשר הדוק עם הקיבוץ  היות שיש לו  שם  אח, אחות, גיסה ואחיינים. אנחנו רוקדים יחד, מטיילים, שוחים ומבלים בכיף. אנחנו גרים בדירה הקטנה שרכשתי שהחיסרון היחיד שלה הוא שחסר בה חדר אחד. אבל זה בטל בשישים לעומת היתרונות הגדולים שלה. אוויר טוב, נוף נפלא, גן גדול וירוק משתרע בקדמת הבית, קרבה לבריכה העירונית, דירה קטנה בבית בן ארבע קומות, חנייה מקורה וקרובה לחדר המדרגות. ויש מעלית.

כל המשפחה

שירים שהוריי שרו לי בילדותי:

Frère Jacques

סיפור האהבה שלי: האהבה לנגינה

הזוית האישית

סבתא רותי: נהניתי מאד לעבוד על סיפור ילדותי ובגרותי עם נכדתי היקרה שירה. הפגישות איפשרו לי לבלות איתה בזמן איכות. רק שתינו. שמחתי להזדמנות הזו.

הנכדה שירה: נהניתי בקשר הרב דורי כי הכרתי חברות חדשות ואני מגישה שהתקרבתי יותר לסבתי. אני רוצה לומר לך סבתא תודה על כך שיכולת להגיע ולהשתתף איתי בקשר הרב דורי.