מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייה של סבתא פיבי

סבתא פיבי ורוני
סבתא פיבי בטיול
סבתא פיבי -לידתה של המשפחה במרוקו

שמי פיבי אוחנה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. להוריי אסתר ואליהו היה סיפור מאוד מרגש: הם גדלו באותה השכונה והפרש הגילאים ביניהם היה כשש שנים. אבי אליהו אהב את אמי אסתר מהרגע שהיא נולדה, ותמיד התנדב לשמור על אמי. הוא היה מביא לה ממתקים ולוקח אותה לטיולים בטבע, דואג לפנק אותה ושתמיד יהיה לה שמח. כשאמי הגיעה לגיל 14 אבי נשא אותה לאישה. במרוקו באותם הימים היה נהוג שבנות התחתנו בגיל מאוד צעיר. הורי חיו באושר ונולדו להם 10 ילדים הם חיו באושר עד יום מותם.

זכרונות הילדות של סבתא במרוקו נולדתי בעיר מרקש שבמרוקו ועליתי לארץ עם הוריי, אסתר ואליהו, ועוד תשעה אחים. מתקופת הילדות שלי במרוקו יש לי הרבה זיכרונות. הייתי הילדה השלישית שנולדה במשפחה. היו לי אח ואחות גדולים ממני. לאבי, אליהו, הייתה חנות מכולת במרוקו וזה אפשר לו לחיות ברווחה כלכלית ולכן המשפחה שלנו חיה חיים טובים. היה לנו בית גדול ויפה מאוד. זה היה בית בין שתי קומות בצורת ריבוע. באמצע הייתה חצר פנימית גדולה שבחורף היינו מכסים אותה בכיסוי מיוחד, כדי שהגשם לא יכנס פנימה. הבית שכן בתוך שכונה שבה גרו גם יהודים וגם ערבים עשירים מאוד. כאשר פרצו מהומות ופגעו ביהודים, אבא שלי הבין שאנחנו צריכים לברוח לתוך הרובע היהודי. זו הייתה תקופה מאוד מסוכנת ליהודים במרוקו. השכונה של היהודים הייתה מוקפת חומה והיו לה שערים גדולים, וביום שישי לפני כניסת השבת היו סוגרים את השערים, כדי שאף זר לא יכנס לשכונה ותהיה אפשרות  לשמור על קדושת השבת. אני זוכרת שביום שבת מכל הבתים היו עולים ריחות של בישולי שבת שכל משפחה הייתה מכינה. את החמין של שבת היינו לוקחים למקום מיוחד ששם אפשר היה לשים את החמין כל הלילה עד שהיה מוכן. בשבת בבוקר כל משפחה הייתה באה לקחת את החמין שלה. הריח של החמין היה מפיץ ניחוח בכל השכונה ותמיד הייתי מחכה שאמי תגיש לי כבר את ארוחת השבת.

כילדה הכי אהבתי ללכת לבית הספר ללמוד דברים חדשים, אבל זה לא היה כל כך פשוט במרוקו, כי במרוקו הבנות לא נדרשו ללמוד, הן רק היו צריכות לגדל ילדים ולטפל בבעל ובבית. אמא שלי הייתה אישה מאוד חכמה, אפילו שהיא לא למדה בבית הספר. היא כל הזמן התווכחה עם אבא שלי על חשיבות הלימודים עבורנו הבנות וגם רצתה שנלך ללמוד בבית הספר. היא רצתה שנדע לקרוא ולכתוב, נלמד דברים חדשים כמו שפות או מדעים. מזל שאמי תמיד ניצחה בוויכוחים, כי ככה יכולתי ללכת לבית הספר שכל כך אהבתי. במרוקו למדתי בבי"ס "אליאנס" מכיתה א'-ח'. שם עשו בחינות ומי שהצליח עבר לבית ספר "ליסיל" ומכיתה ח' למדתי בבית ספר מעורב ליהודים וערבים. אהבתי לשחק בגוגואים, קלאס, חבל, גומי, מחבואים ועוד. אהבתי מאוד לסרוג ולרקום בילדותי וגם כיום אני עדין סורגת ורוקמת מאוד מאוד יפה. כילדה, בבית דיברנו ערבית וצרפתית ובבית הספר למדתי עברית. אהבתי ללכת לבית הכנסת כל יום גם במרוקו וגם בארץ. הגעתי לארץ כשהייתי בת 16 באונייה "סזרא". הורי החליטו לעלות לארץ מכיוון שמאוד רצו לעלות לארץ הקודש, ישראל. הם יצאו ממרוקו לצרפת ונשארו שם שבועיים. מצרפת הפליגו באנייה לנמל חיפה והגיעו לארץ בשנת 1963. משם נסעו לפתח תקווה ושם הקימו בית.

את בעלי חיים ז"ל פגשתי ביום העצמאות שהיה בבאר שבע, שם הכרנו ולאחר מכן התחתנו. בגיל 18 ילדתי את בתי אלין, ובגיל 20 את בתי השנייה ,קלודין. וכשהייתי בת 25 ילדתי את בתי גלית, שהיא אמה של רוני (המתעדת) ולבסוף בגיל 28 ילדתי את הבן הראשון, רונן.

תמונה 1
המשפחה בפיקניק
תמונה 2
המשפחה בטיול

הזוית האישית

סבתא פיבי: המפגשים הזכירו לי את ילדותי ואת העלייה לארץ וזה עשה לי טוב להיזכר בימים ההם ולספר אותם לנכדתי שאיתה עברתי את התכנית.

הנכדה רוני: נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא שלי. אני חושבת שזה חיזק את הקשר בינינו והיה לי כיף מאוד.

מילון

מרקש
עיר מדברית בדרום מערב מרוקו למרגלות הרי האטלס. העיר, המכונה גם "העיר האדומה" על שם צבעם האופייני של בנייניה (בעיקר בעיר העתיקה), מוגדרת משנת 1985 על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. תיירים רבים פוקדים אותה מדי שנה והיא זכתה לכינוי "פריז של מרוקו" הודות לפניני האדריכלות הרבות בה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מה שמעצב אותנו כאנשים טובים הם הזיכרונות והחוויות שאנחנו צוברים בחיים ולומדים מהם“

הקשר הרב דורי