מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייה של סבתא ישראלה

דניאל וסבתא ישראלה
תמונת שישי אחה"צ
כמיהה, עלייה, קליטה, חטיפתי ועבודתי.

סבתא מספרת:

תימן עד לתכנון הטיסה

הורי ז"ל שרה ושלמה לבית יצחקי. כל ימי חייהם חיו בכמיהה לעלות לארץ הקודש ארץ ישראל. כשהתבשרו שמתארגנת קבוצה של יהודים שעולים לא"י, הורי שמחו ומיד נרשמו לקבוצה. למרות הקושי (כשאמי הייתי בהריון איתי) מכרו את כל רכושם ופנו לעלות לא"י בידיעה שהדרך "רצופה מכשולים". למשל: יסבלו מחום כבד, מחוסר במים ומזון והגרוע מכל שיתקלו בשודדי דרכים. ואכן כך היה, נתקלו בדרך בשודדים רבים שכל אחד מהם לקח חלק מממונם. לזכות השודדים יאמר שכשראו שאמי בהריון, התחשבו והשאירו לה את הגמל, עד שהגיעו לעיר "חשד" ושם הם כבר היו מוגנים. בחשד הם שהו בתנאים מאוד קשים- חוסר תברואה, חוסר פרטיות, חוסר במזון והחשוב ביותר בעיני הורי, חוסר בספרי קודש ובית כנסת.

אהבה ועלייה

אחרי שהות של 3 חודשים, הגיע שליח מא"י. כל הקבוצה עלתה למטוס ולאמי לא הרשו לעלות כיוון שהייתה בהריון וביקשו אחרי הלידה. רק אחרי תחנונים ושלמונים (שוחד) התירו לאמי לעלות למטוס. כשנחת המטוס בא"י ציפתה להורי הפתעה – אכזבה: הם חשבו שבא"י גרים יהודים וכולם שומרי מסורת ולא יחסרו בתי כנסת וספרי תורה.

קליטה והתאקלמות

כל העולים סבלו מקשיי פרנסה, התנכרות הממסד להם והגרוע מכל הזלזול בהם. על הורי נחתה מהלומה קשה. אבי שהיה סוחר לא מצא עבודה ואמי שהתפרנסה מרקמה בחוטי זהב לא היה לה למי למכור. וגם די קיבלו בסייג את הרקמה. הורי שהיו חרוצים והיה חשוב להם "לתקוע יתד" בא"י יצאו לעבוד בחקלאות. לסירוגין, פעם אמי עבדה ואבי שמר על הילדים ופעם אבי עבד ואמי שמרה. הקושי החל כשנולדתי ולאמי היה קשה להתחלק בין אחיי שהיו במעון, כיוון שהממסד לא אפשר להשאיר ילדים בבית אלא רק במעונות. אמי חששה מאוד מההתחלה, לא נתנה אמון במערכת, כיוון שראתה את כל מה שנעשה באופן לא הוגן לעולים מתימן. הבטיחו ליהודי תימן הרבה הבטחות וברגע האמת לא עמדו בהם ואף הטילו ספק ביהדותם (עצוב).

החטיפה

נוסף לכל הקשיים, החלו נציגים של אנשי הממסד להגיע למעברה ולקחת ילדים לקיבוצים, תוך שהם גוזרים את פאותיהם ומשנים את לבושם. הילדים שהיו רגילים ללמוד תורה חדלו והחלו להתרחק מהדת וזה שבר וכאב לכל העולים. הילדים נלקחו לקיבוצים חרף התנגדות ההורים והממסד לא התייחס להתנגדות ההורים ואף זלזל בהם. לפתע החלו ילדים במעונות למות ולהיעלם באופן מפתיע, ילדים שבבוקר היו בריאים וחיוניים בערב, כשבאו ההורים לקחתם התבשר להורים שמתו הילדים שלהם ומבלי להביא את הגופה ולאפשר להורים להתאבל על ילדיהם (זלזלו ברגשותיהם).

באחד הימים, כשאמי באה לקחת אותי אמרו לה שאני חולה, אמי דרשה לראותי והם הדפו אותה וטרקו את הדלת, אמי לא חדלה להילחם וכשראו שהיא מתעקשת, אמרו לה שאני מאושפזת בחיפה. מיד גייסה את דודתי לשמור על אחיי ונסעה בטרמפ ערבי. שם חיכתה לה אכזבה, כיוון שלא מצאה אותי. חזרה אמי למעון ושם בכתה וצרחה והמטפלת אמרה שלדעתה אני מאושפזת בתל השומר. כמובן שאמי נסעה גם לשם ושוב נחלה אכזבה ואז הבינה שמרמים אותה. חזרה למעון תוך כדי שהיא מגייסת את כול המשפחה, הצוות חשש מאוד והתחילו מהומות ואמי דרשה לראותי גם אם אני חולה.

אח"כ, כ"ממתיקי סוד", אמרו לה שאני מתה. אמי לא ויתרה ודרשה לראות את הגופה. אחרי מהומות רבות הביאו את הגופה ומיד אמי זיהתה שזוהי לא גופתי, למרות שטענו שהגופה שינתה צורה (אכן הגופה הייתה מעוותת ולא ניתנת לזיהוי אך אמי זיהתה עפ"י נקודות חן שהיו בגופי והעברתי אותם לכל משפחתי). אמי נכנסה להיסטריה של צעקות ובכי, הצוות ניסה להפחידם שיזמינו משטרה, ואמי לא חששה והייתה נחושה להחזיר אותי הביתה, כשהצוות הבין שיש להם עסק עם אישה דעתנית, לא וותרנית ולא תמימה, החזירו אותי כשאני לבושה כנסיכה עם קוקיות ושמלת תחרה. כמובן שהייתה שמחה גדולה וכל העולים הבינו שהממסד מתעמר בהם ואף חוטף את ילדיהם וסירבו לשלוח ילדים למעון.

אם רוצים על הכול מתגברים (סיפור הפעמון)

ההתאקלמות בארץ הייתה קשה. לא היו מקורות פרנסה, התוצאה: לא היה כסף. והיו צריכים "להסתפק במועט". בשל כך המדינה סיפקה לכל העולים תלושי מזון וכל שבוע הלכנו לקבל את המצרכים. כמספר הנפשות ניתנו התלושים. המצב הזה פגע בהוריי, העובדה שהם זקוקים למתנת בשר ודם. ולכן הם קמו ועשו מעשה מהתקציב שנתנו להם קנו זרעים, וכלי עבודה לגינה והחלו לזרוע כשהשותפים העיקריים להורי היינו אנחנו הילדים. כל אחד הרגיש אחריות לתת יד בעול הפרנסה. לכל ילד הייתה משימה בעול הפרנסה, למרות היותנו קטנים. הבנים סייעו בעבודת השדה, והבנות בעבודות הבית. היינו צריכים לקצור עשב במגל כדי שיהיה אוכל לעיזים, וכן אוכל לתרנגולות. התרנגולות שימשו לנו מקור למזון-ביצים ובשר התרנגולות ובחלק מהביצים שמנו על קש, התרנגולות דגרו וכך התרבו התרנגולות. העיזים שימשו לנו מקור לחלב- שממנו שתינו חלב, הכנו גבינה וחמאה, בשר עז. מעור העיזים הכנו שטיחים ואפילו כיסוי בימי החורף הקרים. עלי הוטלה משימה לרעות את העיזים כדי להקל על הילדים הרועים, היינו מתכנסים בשעה שנקבעה מראש והולכים יחדיו לרעות את העיזים בשדה. כל פעם רעינו לפי מקורות העשב.

על מנת להקל עלי אבי קנה פעמונים עם אותו צליל וקשרנו אותם על צוואר העז, כך שתמיד ידעתי איפה העז נמצאת לפי צליל הפעמון. בזמן שהעיזים רעו בשדה, אני וחברי הרועים שיחקנו משחקי חברה, כמו: מחניים, חמש אבנים, קפיצה בחבל, מי מפחד מהדוב השחור. כל ילד לפי כישוריו לימד את חבריו הרועים. למשל: ילד שהיה מוכשר במוזיקה לימד אותנו את נגינת החליל, אחר עזר בהכנת שיעורי בית. לפני שקיעת החמה כל רועה כינס את עזיו, זו הייתה מלאכה קשה ואבי שוב נחלץ לעזרתי וקנה לי פעמון גדול בעל צליל חזק. כשצלצלתי בפעמון כל העיזים התכנסו סביבי והובלנו אותם הביתה. זו הייתה אחריות מאוד גדולה. הפחד היה לאבד עז או שעז תיטרף ע"י השועלים שהקיפו את העדר, וכל הזמן גירשנו אותם עם מקלות ואבנים. גם אנחנו פחדנו מהשועלים, אבל המחשבה שנגיע הביתה עם כל העיזים וכשהן שבעות, וההורים יקבלו אותנו בשמחה ועם מחמאות חיזק אותנו להמשיך להיות רועים. מיותר לציין בתלושי המזון של הסוכנות הוריי העבירו אותם לאנשים שהיו זקוקים יותר והיה להם קשה להתפרנס בכוחות עצמם. העובדה שהורי לא הזדקקו למתנת בשר ודם הגביר את שמחתם, את ביטחונם בארץ ישראל.

חוויה ישראלית

ישראליות בשבילי זה אהבה, משפחה וכיסופים לציון.

תמונה 1

הזוית האישית

דניאל: זו הייתה חוויה של זמן איכות עם סבתא, שבדרך כלל אין לה פנאי, להתפנות אלי לסיפורים-תמיד זה עם עוד נכדים. סיפור חייה על ילדותה ועל קשיי הקליטה וההתאקלמות, ההתמודדות עם קשיי הפרנסה, כמו- חקלאות והיא אישית תרמה לפרנסת משפחתה כרועת צאן. סיפוריה מאוד עניינו אותי, מעט נעצבתי לשמוע את סיפור חטיפתה. נהניתי עם סבתא במחשבים, אני גאה בעברה, ולהיות חלק מסיפור חייה למרות הקשיים הרבים, תקעו יתד בא"י מרוב שמחה, תוך שאהבה לא"י מחזקת אותם.

ישראלה: נהניתי להיזכר בעברי ולספר לנכדי ונהניתי מאוד במהלך מפגשי "הקשר הרב דורי".

מילון

"כממתיקי סוד"
שומרים סוד ומכחישים פרטים לגבי כל מה שקשור לסוד.

ציטוטים

”"להסתפק במועט"“

הקשר הרב דורי