מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי חנה לאה, נולדתי בגרמניה בעיר ברגן בלזן בשנת 1946. כשהייתי בת שנתיים, בשנת 1948 עליתי לארץ עם הוריי. סבא יעקב נולד בארץ בעיר חיפה בשנת 1942.

בבית דיברנו יידיש כיוון ששני הורי התקשו בלימוד השפה העברית. הבית היה בית קשה יום, עם קשיים כלכליים לאורך כל השנים. לאורך כל השנים היו הרבה זכרונות ומשקעים מהעבר מהשואה שהשפיעו על החיים והאווירה בבית. ההורים שלי היו מאופקים היה להם קשה לספר את כל הזוועות שעברו. בעקבות המלחמה והעובדה שנשארו בחיים ההורים החלו להאמין באלוהים.

בבית חגגנו את כל החגים היהודיים. בראש השנה אכלנו ראש של דג (גפילטע פיש) והרבה מאכלים מתוקים. בחנוכה הדגש היה על לביבות וסופגניות ביתיות ללא ריבה, בטיגון עמוק בשמן. בזכות השמרים כל הבית היה הפיץ ריח של שמרים וסופגניות. בפסח היה דגש על ניקוי יסודי של כל פינה בבית, לשם כך כל המשפחה התגייסה. שמרנו פסח ולא אכלנו חמץ, אכלנו מאכלים מסורתיים כמו קניידלך ודגים. בשבועות אכלנו הרבה מוצרי חלב, עוגות ובצקים עם גבינה.

סבתא חנה כתינוקת

ההורים שלי ניצולי שואה ילידי פולין, במחנות סבלו רבות. לא נותרה להם משפחה, לפני המלחמה לאמי היו 7 אחים ואחיות ולאבי 6 אחים ואחיות. לאורך כל השנים אמי לא שיתפה אותנו בסיפורי הזוועות, למעט סיפור אחד שהצלחנו לדלות ממנה, בו אחד האחים שנותר עם אמא שלי במחנה באושוויץ ברגע של ייאוש ניסה לברוח וגרמנים ירו בו והוא מת במקום. התמונה הזו נשארה חרוטה לעד אצל אמי.

אצל אבי אחד מהסיפורים ששמענו דיבר על מקרה בו העמידו בשורה את כל הגברים, ירו בהם וקברו אותם. כשחשבו שהם מתו, אחיו של אבי הלך לבדוק מה עם אבי והוציא אותו מהקבר, סחב אותו על גבו בעודו בחיים והחזיר אותו למחנה כאילו כלום לא קרה.

בסוף המלחמה, אבי ואמי, הגיעו לגרמניה שם נולדתי ולאור כל הזוועות שחוו, החליטו לעלות לארץ ישראל בה יזכו לחיות ללא פחד בשל היותם יהודים ובכבוד. חיינו בהתחלה באוהלים, אינני יודעת איפה ומשם עברנו לנשר. מהגן איני זוכרת כלום. בית ספר כיתות א'-ג' למדתי בנשר. בכיתה ג' אבי פוטר מהעבודה ולכן עברנו למושב לימן שאז נקרא צה"ל. היינו מעט מאוד משפחות, כ-40 משפחות בלבד, שהחליטו להיות חקלאיים ללא ידע מוקדם בתחום. במושב ההורים עבדו מאוד קשה, היה להם רפת שלא צלחה, ובנוסף גידלו גם ירקות: מלפפונים ועגבניות. חוסר הניסיון והידע בתחום החקלאות הביא להרבה כשלים וימים קשים.

מכיתה ג' עד כיתה ח' למדתי בבית ספר יסודי "בצת", מכיתה ח' עד י' בבית ספר "רגבה", י' עד י"ב למדתי בבית ספר "יד נתן". לאורך כל השנים היה אוטובוס שאסף את כל התלמידים מכל אזור הגליל המערבי: עברון, בצת, בן עמי וכו' ובכל כיתה היינו בסך הכל 20 – 25 ילד. החברים שלי היו החברים מהמושב שיחקנו בגולות, קלאס, גומי חבל עמודו ועוד משחקי כדור. לא היו פעילויות תנועה במושב. עם סיום כיתה י"ב התחלתי ללמוד בסמינר גורדון החברות שלי גרו באזור חיפה ואחת החברות ערכה מסיבה בה פגשתי לראשונה בבעלי לעתיד.

התחתנו באולם "קזינו" בחיפה. ביום החתונה הגעתי מהמושב לחיפה באוטובוס שעבר אחת ל-3 שעות. את שמלת החתונה תפרה תופרת. המתנות שקיבלנו היו סרוויסים, סט סכו"מים, צלחות וסיפולוקס והכל בכפילויות.

במשך 35 שנה הייתי גננת, 20 שנה מתוכם ב"גן מעין", בשכונת צור שלום בקריית ביאליק. בעלי היה טכנאי טלוויזיות, הייתה לו מעבדה בעיר התחתית בחיפה יחד עם שותף ובהמשך עבד כעצמאי בבית. היום בעלי מתנדב בחלוקות אוכל לקשישים ומשמש כמלווה טיולים של קבוצות פנסיונרים. אנחנו רוקדים יחד ריקודי עם וריקודים סלוניים ומשתתפים בערבי זמר .

לאחר החתונה נולדו לבעלי ולי שני ילדים: חגי, כיום בן 51 ואורית כיום בת 45.

לחגי שלושה ילדים: ספיר בת 24, רז בן 21 חייל קרבי בחיל הים, ודביר בן 13.

לאורית ארבעה ילדים: תום חייל בחיל אוויר בן 20, סער בן 18 , סתו בת 14 ומור בת הזקונים בת 11. שמה של מור הוא שילוב אותיות הסופיות של האחים שלה (תום, סתו וסער) .

הנכדים והנינים שהורי זכו לראות ולהכיר הם הניצחון הכי גדול עבורם על הגרמנים, והוכחה על חשיבותה של קיום מדינת ישראל הכוח שיש בהמשכיות המשפחתית.

הזוית האישית

סבתא חנה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר ארלוזרוב, יחד עם נכדתה מור וסיפרה בהתרגשות רבה את סיפור חייה "על רגל אחת".