מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייה של דליה בן שלום

דליה עם התלמיד יקיר
תמונות ילדות
הסיפור שלי, הילדות והתכשיט המיוחד

קוראים לי דליה בן שלום על שם הפרח שאמי אהבה מאוד וגם על שם ילדה שנולדה כמה שנים לפני למשפחה מאוד מוכרת וטובה. נולדתי בישראל, גדלתי בשכונה בבית פרטי עם חצר. כל השכונה הייתה בתים פרטיים וכל אחד הכיר את השני. הבית היה בן שני חדרים גדולים, הול, מטבח, שירותים ושתי מרפסות. כל הילדים בשכונה שיחקנו ביחד משחקי חברה בחוץ. שיחקנו כדורגל, גולות, שבע אבנים, חמש אבנים, הקפות, מוטרס ועוד משחקים שונים. השכונה הייתה קרובה יחסית לים, לא היה לנו רכב וכל שבוע הלכנו ברגל עם אימא לים. הצטיידנו באוכל ושתייה וצעדנו לים עם אמהות וחברים אחרים מהשכונה. מאחורי הבית שלנו היה בית כנסת בנוסח אשכנז ותמיד הקשבנו לשירים ולתפילות שלהם.

תמונה 1
בילדותי

אמי הייתה עקרת בית ואבי היה רצף. אבי ודודי היו שותפים בעבודה וריצפו בניינים שלמים של קבלנים ידועים בנתניה. יש לי ארבעה אחים, אנחנו חמישה ילדים: שלוש בנות ושני בנים. גדלנו ושיחקנו יחד, עזרנו אחד לשני וגם רבנו.

האוכל שאימא שלי בישלה היה אוכל שילדים אוהבים ביום יום כמו: שניצל, צ׳יפס, קציצות, פירה. בשבתות וחגים האוכל היה מסורתי וחגיגי מאוד, הוגשו מנות כמו: מרק, בשר, פיתות שאמי הכינה, מלאווח וכו… הייתה מכולת שכונתית שלשם הלכתי הרבה פעמים לקנות, ושם פגשתי את ילדי השכנים וגם את ההורים שלהם. וזה היה מעין מפגש מקרי ולא מתוכנן אבל היה בו הרבה סיפורים.

הילדות

החברים שלי גרו באותה שכונה שגדלתי בה. שיחקנו ביחד, התארחנו אחד אצל השני, היו לנו ארוחות משותפות בבית שלי או אצל אותם חברים. בשעות הפנאי האזנו למצעד הפזמונים ברדיו שהיה בבית. ניסינו לרשום את המילים, ולמחרת בבית הספר השתדלנו להשלים מחברים אחרים שהספיקו לרשום את מילות השיר, כך ידענו את כל השירים במלואם.

למדתי בבית ספר יסודי תחכמוני, מעניין לציין שחלק מהמקצועות שלמדנו אז – כבר לא מלמדים אותם היום. כמו: כלכלת בית, חקלאות. בבית הספר בשיעור חקלאות עדרנו ערוגות ובכל שיעור יצאנו לטפל ולטפח את הגינה, וכשהבשילו הירקות והפרחים פרחו, קטפנו ולקחנו הביתה. בבית הספר הייתה מקהלה והשתתפתי בה כי אני אוהבת לשיר. כל החוגים בבית הספר היו בחינם. בבית הספר לא הייתה אצלנו תלבושת אחידה. את המורים כיבדנו מאוד וכשהיו נכנסים בבוקר לכיתה היינו קמים לפניהם ויושבים כאשר המורה סימן לנו לשבת. המשמעת בבית הספר הייתה חזקה ופחדנו כאשר המורה היה מזמין את ההורים לשיחה. היו לנו טיולים בארץ ומסיבות בבית הספר היו רק בחגים. מטבע הדברים, היו לנו מורים יותר אנושיים וכאלו שפחות. זכור לי מורה שכעס עלי על משהו שאינני זוכרת היום, אבל אני זוכרת שמשך לי בצמה. סיפרתי זאת לאמי והיא באה לבית הספר וכעסה עליו. אהבתי במיוחד מקצועות כמו: חשבון, תנ"ך וזמרה. הייתה מסעדה בבית ספר אולם לא אכלתי שם, כי אכלו שם תלמידים שנרשמו מראש ומאחר ואמי הייתה בבית, כך שתמיד אכלתי בבית.

תמונה 2
בבית הספר

לאחר מכן למדתי בתיכון בר אילן בנתניה. הכרתי חברות חדשות ובכך נחשפתי למנטליות ועדות אחרות שלא הכרתי. אהבתי את התקופה בתיכון כי היו לנו חוויות נהדרות ועזרנו אחת לשנייה מאוד. האזנו למוזיקה שהייתה מאוד פופולרית, ובנוסף שמענו שירים של העדה שלי. היה לנו פטיפון והרבה תקליטים.

בהיותי בבית ספר יסודי זכור לי שביררו הרבה על המצב הביטחוני בארץ. התקופה הייתה אחרי מלחמת השחרור והרבה הסתננו לארץ ועשו פעולות שונות כגון פגיעה באזרחים וברכבים. כמו כן הייתה תקופת צנע וקנינו אוכל במכולת השכונתית באמצעות התלושים שקיבלנו מהממשלה. מקרר לא היה וקנינו קרח לפי גודל העגלה. היה עגלון שהסתובב בשכונה ומכר קרח, כך יכולנו לקרר את מוצרי החלב. היו מעטים שקנו מקרר שלא היה לו מקפיא. גם אמצעי חימום לא היו, את הבישול חיממנו על תרמוס עם נפט. את הנפט קנינו מעגלון בשכונה עם מכל של נפט. גם מכונת כביסה לא הייתה ואת הכביסה כיבסנו בחצר בתוך סלסלה. את הדוד הרתחנו על אש שעשינו בחצר מעצים. עם כל זאת היינו שמחים כהרגלנו, אהבנו לשיר וגם עם חברים מהשכונה. אכלנו ארוחות משותפות עם השכנים והבתים היו פתוחים לכולם.

במלחמת ששת הימים הייתי בכיתה ט׳, לא היה לנו מקלט בבית אז אבי חפר לנו שוחה בחצר. אחרי שלושה ימים לא יכולנו להיות בשוחה יותר, אז רצנו למקלט הציבורי. כשנגמרה המלחמה יצאנו ושמחנו שמחה גדולה בשכונה.

החפץ המיוחד שלי

החפץ שאני מציגה בפני הקבוצה הוא תכשיט תימני שאמי נתנה לי. התכשיט נקרא: לבה. את התכשיט קיבלה אמי מאחיי וממני ליום הולדתה ה-50. היום היא בת 93 והחליטה למסור לי אותו כי אני הבת הגדולה במשפחה והיא יודעת שאני אוהבת את התכשיטים מהמסורת התימנית שלנו.

את התכשיט יצר תכשיטן תימני בן 80 לפני 40 שנה, בצורה הכי מקורית שהייתה ביהדות תימן. סבא שלי (אבא של אמי) היה מעצב תכשיטים מכסף טהור בתימן ואמי בתור ילדה זוכרת את התכשיטים שיצר ותמיד מדברת עליהם בגעגועים ואהבה. במיוחד אמי תמיד דיברה וסיפרה על תכשיט כזה שהיתה רוצה. לצערנו כשסבי וסבתי עלו לארץ בשנת 1949, סבי הלך ישר לעבוד בפרדסים של עמק חפר ולא ייצר יותר תכשיטים. את כלי העבודה שלנו בתימן ואת כל התכשיטים שהספיק לייצר השאיר מאחוריו.

הזוית האישית

יקיר ונתנאל: כשהקשבנו לדליה הרגשנו שאנו מתעניינים בנושא המדובר וזה אכן משמח ליצור קשר עם הדור המבוגר וללמוד ממנו דברים שלא ידענו לפני כן. מהמפגש עם דליה למדנו המון דברים שלא ידענו על החיים שהיו בעבר, על שיטות הלימוד, ההתנהגות, המנהגים ועוד המון דברים שונים. גם דליה מאוד נהנתה במפגש עם הדור הצעיר.

דליה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר ריגלר במסגרת כיתת הותיקים.

מילון

דליה
פרח רב שנתי בעל פקעות השייכת למשפחת המורכבים. מקורה במקסיקו, שם היא מוגדרת פרח לאומי. ריבוין של הדליות השונות נעשה באמצעות פקעות. פקעות אלו מכילות כמויות ניכרות של חומר דמוי עמילן הקרוי אינולין. לאחר גמר הפריחה יש להוציא את הפקעות בזהירות מן הקרקע ולשמרן במקום יבש, עד למועד השתילה באביב הבא. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”את המורים כיבדנו מאוד וכשהיו נכנסים בבוקר לכיתה היינו קמים לפניהם“

הקשר הרב דורי