מאגר סיפורי מורשת

נולדתי 4 חודשים לפני הכרזת המדינה, למציאות של הפגזות על תל אביב. המקלט שלנו היה שקי חול בכניסה לבית, וכשהייתה אזעקה, 2 נערים מהבניין הורידו אותי לשם בעריסה שלי, שהייתה סל כביסה מנצרים. בגיל 3 עברתי לגור בשרון דן שהיה בין שיכוני "עבר הירקון". היה אז רק כביש אחד שחיבר בין השכנים האלה והעיר תל אביב, הוא נקרא דרך הרצליה. בחורף כשהירקון הציף את הכביש, אנחנו לא למדנו וגם לא הייתה אספקת אוכל. הילדים שגרו ליד הירקון, גרו בבית הספר כי הבתים שלהם הוצפו.

למדתי בשיכון בבית ספר יסודי ואחר כך בתיכון נסעתי לתל אביב. אחריי התיכון התגייסתי לנח"ל וקיבוץ היעד שלנו היה דגניה א' שהיא הקבוצה הראשונה שקמה. קיבוץ היה רעיון מהפכני וייחודי לישראל וניסו לחקות אותו בכול העולם. להקים חברה שבה שוויון הוא הדגל. בקיבוץ אימצו אותי אסנת וירח שאתם קוראים להם סבא וסבתא רבה. אחרי השחרור מהצבא הלכתי ללמוד בסמינר מדריכים בחיפה שם הכרתי את יעקוב, התחתנו ונולדו לנו 3 ילדים יפים ומוצלחים.

הוריי לא היו ניצולי שואה, הם הגיעו לארץ בגיל צעיר לפני המלחמה. אמא שלי הגיעה עם אביה ו- 2 דודים, כשהייתה בת 3 בשנת 1917, לפני מאה ושתיים שנים. הם התישבו ליד נחל חדרה, בחוות דבורים. אבא שלה היה בעל חברת נסיעות בוינה והסתובב בכל העולם וכשהיא הייתה בת 5, היא עברה לחיפה לפנימייה של בית ספר ריאלי, עד סוף כיתה ח'. משם עברה לגור בתל אביב עם דודתה שהייתה כאילו סבתא שלי. היא סיימה את גימנסיה (תיכון בלע"ז) הרצליה והלכה לסמינר, כי אבא שלה אמר שהיא צריכה מקצוע.

היא אהבה לרקוד והייתה בלהקה של גרטרוד קראוס תמונות שלה נמצאות בכניסה למוזאון עיריית תל אביב ברחוב ביאליק מצד ימין. גננת היא לא הייתה אבל עד גיל 70 עבדה כמורה לריקוד והיו לה המון תלמידות ותלמיד אחד שכולם צחקו ממנו כי לא היה נהוג שבנים רוקדים.

אבא שלי נולד ב- 1912 ועלה לארץ מוינה ב- 1933 אחרי שלמד להיות חלוץ ציוני בחוה מיוחדת באוסטריה. הוא עבד בפרדסים בפתח תיקווה וכשהתחתן עם אמא שלי הפך להיות חבר דן. לחברת דן (תחבורה ציבורית) לא היה כסף לשלם משכורת והוא קיבל מגרש בשכוני עבר הירקון שם קמו שכונים כמו שיכון דן לחברי דן, צהלה לקציני צבא, רמת החיל לחילי צבא הקבע שלא היו קצינים,  ישגב לשוטרים , הדר יוסף לפקידי ממשלה ועוד.

הסיפור של סבא שלי שראיתי אותו אולי 5 עד 6 פעמים בחיי,  מיוחד וכתבו עליו כתבה בעיתון פילטליסטים (אספני בולים) אמריקאי.

המשפחה של אמא שלי נספתה כמעט כולה בשואה, היא נצלה כי הייתה בארץ.

הזוית האישית

דורית: א. התחלקות בקשר עם נכדתי. ב. שמיעת סיפורים של אחרים ג. להביא את כל המשפחה לשמוע את כל הסיפורים והכי חשוב הוא המצב שהייתי צריכה לחפש תולדות שלי ושל משפחתי ולא הייתי עושה את זה בלי התוכנית

אופיר: התוכנית נתנה לי הזדמנות ענקית לחזק את הקשר שלי עם סבא וסבתא. נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים המעניינים של שאר חברי הקבוצה, התחברתי עם הרבה ילדים, סבים וסבתות ועם סיפורם. אני ממליצה לאחרים להשתתף בתוכנית.