מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי רות אייש. נולדתי בא' באלול תשי"ב 1952. להוריי קוראים ויקטוריה ויצחק נהבנדי שעלו לארץ מאיראן. כשהם הגיעו לארץ שינו את שם משפחתם לנווה.

הוריי נתנו לי את השם רות, זהו שם, שהם וחבריהם החליטו יחד, שכאשר יהיו להם ילדות, הם יקראו לאחת עורפה והשנייה תיקרא רות. לי קראו רות, ולבת של החברים  עורפה.

אמי הייתה עקרת בית, ואבי נהג משאית. יש לי שלושה אחים: דוד, שלמה ,שאול ואחות אחת, עופרה.

אמי הייתה אישה נוחה ועדינה. ואבי שמרן וקפדן. אנחנו אהבנו מאוד את ההורים והם אהבו אותנו. כשהם רצו לדבר בסודיות, דיברו בשפת אימם פרסית. אני למדתי מהם לדבר את השפה.

שנות ילדותי

נולדתי בעפולה בירת עמק יזרעאל. כשהייתי קטנה גרנו בצריף קטן במעברת עולים, שאינני זוכרת אותו. משם עברנו לישוב גבעת המורה, ששוכן ליד עפולה. מהגבעה השקפנו על נוף פנורמי יפיפה לעמק ולרכס הרי יששכר.  הבית שלנו היה הראשון בגבעה ומספרו 1א,  בית קטן מאוד, שבו היו חדר וחצי, מטבח קטנטן ומקלחת קטנה מאוד. במטבח הייתה פתילייה, עליה בישלנו. ומקרר שנראה כמו ארון קטן. אני זוכרת, את אמי מרתיחה מים על הפרימוס כי לא היו לנו מים חמים בבית. אמי הייתה מושיבה אותי על הכיסא, והייתה שופכת עלי מים וסבון, וכך התקלחתי.

בכל בוקר הייתה אמי יוצאת אל החלבן ומביאה חלב לתוך כלי בהתאם לצריכה היומית בבית. אבי היה קונה באמצע השבוע גוש קרח, ממשאית שהייתה עוברת בשכונה, והמוכר היה צועק קרח! קרח! את הקרח הניח אבי במקרר. אבי קנה גם נפט מהעגלון בתוך כד גדול, קראו לזה ג'ריקן. היה לנו תנור נפט גדול, שהיה מחמם את הבית. אני זוכרת, שבאחד הימים האחים שלי רבו והתנור נפל. פתאום  התלקחה האש ופרצה שריפה. מיד ברחנו מהבית, והשכנים עזרו לנו לכבות את השריפה. חלק מהבגדים נשרפו. אבי היה באותה שעה בעבודה, ואמי הייתה אז אתנו. ברוך ה' ניצלנו.

חצר ביתנו  הייתה  מלאה בעצי פרי:  עץ תאנה עם מלא פרות בעונה, עץ תפוחי אנה וכרם ענבים מתוק מאוד. עד היום אני זוכרת את המתיקות המיוחדת של הענבים. גידלנו גם חיות כגון: ג'מי הכלב, ברבורים שחורים ליד הבריכה, שובך  יונים גדול, כמה תרנגולים ועיזים חמודים. גידלנו שם גם ירקות כמו: מלפפונים, עגבניות וירק פרסי, שלא פוגשים בחנויות.

הייתה לנו שכנות טובה. היו לנו שכנים מכל הארצות: מרוסיה, מרוקו, עירק ומרומניה. מהרומנים למדתי רומנית.

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה, שמשחקת בגומי, חבל, קלאס, חמש אבנים ולפעמים גם כדורגל עם האחים. תמיד חלמתי על ים, כי אצלנו לא היה ים.

זיכרונות מבית הספר

למדתי בבית ספר "רמות" בגבעת המורה  למדנו חשבון, עברית, גאוגרפיה, ספורט, תזונה ואנגלית. אני אהבתי מאד את שיעורי אנגלית ותזונה וגם את שיעורי ספורט, עד היום אני הולכת לחוג ספורט, השיעורים בתזונה היו מתקיימים בחדר האוכל של בית הספר. שם היו מכינים ארוחת צהריים לתלמידים . בשיעור היינו לומדים על המרכיבים של המזון. כלומר אם היינו אוכלים סלט מיונז? המורה הייתה מסבירה מה זה ביצה, מיונז, חלמונים? את המיונז הכנו בעצמנו, היה מכשיר ידני שמכניסים חלמון ומזלפים שמן תוך כדי סיבובים.

הייתה לנו משמעת חזקה בבית הספר והייתי ילדה טובה. זכור לי מקרה בו הגיעה אלינו מורה מרומניה, שחי תחת המשטר הקומוניסטי, ששם היו מכים את התלמידים. באחת הפעמים מחקתי מהלוח של המורה משהו, שכנראה לא היה צריך למחוק. המורה כעס מאד ומשך לי בצמות. למחרת אבי הגיע לבית הספר ודיבר על כך קשות עם המורה.

בבית ספרינו היו מעט טיולים בעיקר של "קרן הקיימת לישראל". היינו יוצאים לנטוע עצים ולראות ערוגות ואת נופי הארץ. טיילנו בעתיקות מגידו, שמופיע גם במקרא, וראינו את שרידי העיר.  וגם בעתיקות בית שאן  ביקרנו, המדריכה הסבירה לנו, שבית שאן הייתה בעבר עיר רומית, יש שם תל מקראי.  נסענו גם לכינרת. הטיולים שלנו התמקדו בעיקר בצפון, קרוב למקום מגורנו.

היה נהוג בבית ספרנו, שבכול הכיתות בכול בוקר כתבו על הלוח משל ונמשל. המורה שהיה נכנס לכיתה היה מקדיש כחמש דקות על הנושא ועל משמעות המשל והנמשל. לדוגמא: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם", כרה בור בו יפול, גלל אבן אליו תשוב". אני יודעת הרבה משלים למרות שלמדתי בבית ספר חילוני.

בגרות

אני זוכרת אירוע משמח במיוחד עבורי, שסיפרתי את צמותיי הארוכות לתסרוקת קארה עד הכתפיים. בפעם בראשונה בחיי הסתפרתי במספרה בגיל 17, ללא ידיעת הורי .

בחופשה הגדולה היינו נוסעים כל הילדים עם אמי באוטובוסים לסבא וסבתא שלי, שהיו גרים בנס ציונה. בימים ההם הייתה הנסיעה מאוד קשה ומעייפת. הבית שלהם היה בתוך פרדס מלא פרות הדר וריחות של פרחים.

אירוע מעציב  שקרה בבגרותי, היה כאשר סבתי האהובה מצד אמי, ביבג'ן, נפטרה, אותה מאד הערצתי.

תפקידים ומקומות עבודה

סיימתי את התיכון במגמת הנהלת חשבונות ומשרדאות, והתקבלתי לעבודה בבנק דיסקונט בעפולה. התקדמתי במקום העבודה ובמשך השנים נעשיתי אחראית עובר ושב. מאוד חיבבתי את הלקוחות והם אותי. קבלתי כאות הוקרה מתנות שוקולדים ופרחים מהלקוחות.

אירועים מיוחדים

האירועים הכי משמחים היו, שילדתי את ילדיי. כל אחד מהם הסב לי נחת רב ואושר. בזמנו לפני 45 שנה, כשילדתי את ביתי הבכורה ימית לא היה אולטרסאונד, ולא ידענו את מין הילוד. אני שמחתי שנולדה בת ובעלי התאכזב ומאוד נעלבתי.

הכרתי את בעלי מיכאל בבנק, כשהיה לקוח. נישאתי ב- 1973 כשהייתי בת 21  באולמי דקל בחדרה. כי לא היו אולמות בעפולה. אני הראשונה שהתחתנתי במשפחה. ההורים שלי מאוד התרגשו וגם אני כמוהם.

כשמלאו לימית שנתיים נולדה חופית. הם גדלו ונעשו חברות טובות. עם היוולדו של גל נאלצתי לעזוב את העבודה, וויתרתי על קרירה. שחף בתי נולדה לאחר שעברנו לאשדוד.

המעבר לאשדוד הביא אתו אסון למשפחתי. חופית הייתה חיילת ולקראת שחרורה, ממש לפני סיום, נהרגה בפיגוע חבלני, בצומת אשקלון, בדרך לבסיס. חופית ז"ל נולדה בשנת 1976 ונהרגה ב-25 לפברואר 1996 בהיותה בת 20.

יהי זכרה ברוך!

נאחזתי בחיים והמשכנו למרות הכאב הגדול. בהמשך, החיים חייכו אלינו ונולדו לנו נכדים שהביאו אור ואהבה במשפחתנו.

הזוית האישית

סבתא רות: שמחתי לשבת עם נכדתי האהובה, שירה רות, ולשתף אותה בסיפור חיי.

שירה רות: סבתא יקרה העשרת אותי מאוד. מודה לך מאוד ומאחלת לך בריאות, שמחה ואושר.