מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפולין בשנת 1932 בליף ( כיום חלק מאוקראינה). היינו משפחה בת שבע נפשות: הורים, שני אחים ושלוש אחיות. (לאח השני קראו חיים).

למדתי בחדר. היינו משפחה מסורתית. לא היה מקובל בקהילה לשלוח לבית ספר פולני. כאשר המלחמה פרצה הקימו גטו בלוצ'קי בשכונה יהודית. לאחר שנה בגטו לצד אמי, עברנו לעיירה שנקראה רורמילוג, משום שאמי שיחדה את הנציב היהודי. כשהגענו לעיירה, הגרמנים הספיקו "לנקות" את הערים הגדולות מיהודים. עד שהגרמנים הגיעו, עזרתי לסבי במשק. יחסם של האוקראינים היה גרוע מיחסם של הגרמנים. כאשר הגרמנים הגיעו העירה, נכנסנו ליערות. כאשר הגרמנים נכנסו ליער ומצאו אותנו, הם לקחו את כולם לקרחת היער והובילו את כולנו להשמדה המונית. אמי רצתה להצילי ואמרה לי : "ברח ליער ילדי, וספר מה היה פה". וככה ברחתי ליער וניצלתי. חייתי ביער, מליקוט צמחים ופירות. לאחר כמה חודשים נקרו בדרכי פרטיזנים, שלא היה ברצונם לקחת ולהחזיק ילדים למען לא יהיו נטל. התגנבתי לדיר חזירים, איפה שלא היו כלבי הגרמנים, והתגוררתי עם החזירים וישנתי ואכלתי איתם. יום אחד, ראיתי מדורה ביער, ושם היו גויים שחטבו עצים למחנות שבויים רוסיים. החלטתי לחשוף את זהותי וסיפרתי להם את סיפורי. הגויים ריחמו עלי וסיפרו לי על מחנה של עובדים יהודיים שאני אוכל להתגנב ולשהות שם. כאשר הגעתי למחנה, הצלחתי להתגנב פנימה, ועובדי המקום אמרו לי שאין אפשרות לילדים להיות שם והייתי צריך להסתתר. הסתתרתי באורוות של הסוסים של הגרמנים. כך התחבאתי שם. היהודי אשר טיפל בסוסים הביא לי אוכל. הסתתרתי בעליית הגג של האורווה עם ילד נוסף שאביו עבד שם. כאשר התחילו לחסל את המחנה, הסתתרנו בבוידעם למעלה, בפינות. כאשר הגיעה המשטרה הנאצית עלה אוקראיני למעלה וכאשר ראה את סידור הקש, אמר שחייב להיות מישהו שם. הביאו קלשון ובדקו בקש מי נמצא שם. למזלנו לא מצאו אותנו. ידעתי שכאשר יהיה ערב, הכל יהיה שקט ונצטרך לברוח. בערב ראיתי חלון ואני וחברי שהסתתרנו שם קפצנו ממנו. כאשר קפצנו נשרטנו ונפצענו. רצנו לכיוון של איפה שגרנו. כשהגעתי, ראיתי שאיפה שהיה ביתי, גרו גויים. גוייה הביאה לי נעליים שלא יכולתי לשים, כי הם היו נעלי עקב. אז בא גויי שאמר לי: "אם אתה לא הולך, אני הורג אותך" – אז ברחתי. הגעתי למרכז התבואה בעיר, ושם ישנּוּ. בימים לא הלכנו, כדי לא להשאיר עקבות בשלג הרך. בערב עשינו תורנויות של מי שיביא את האוכל. שכשהלכתי לבית הראשון שלי, בדקתי שאין הרבה אנשים בבית, דפקתי בדלת וגוי יצא לקראתי. שאלתי אותו אם יש לו משהו לאכול, ולא רציתי לחשוף את זהותי לגוי. הוא נתן לי לחם. שאלתי אותו אם הוא צריך עובד. הוא ענה לי שלא, אך הוא ענה לי שחברו צריך. הוא אמר לי לחזור עוד כמה ימים. אחרי כמה ימים חזרתי, לחג המולד, בזמן שחברו היה בבית. נסעתי אתו לביתו והתחלתי לעבוד אתו. עבדתי אתו עם הפרות והמשק. בימי ראשון הלכנו לתפילה. לא ידעתי את מהלך התפילה. אחרי זמן מה, המעביד שלי בישר לי שהוא לא יכול להעסיק אותי יותר, והעבירו אותי לצ'כים. בדיעבד התברר שהוא לא הסכים להעביד אותי משום שהוא גילה שהייתי יהודי.

באזור זה גרו צ'כים, אוקראיניים ופולנים. הצ'כים היו אנשים משכילים יותר מהאוקראיניים. אצל הצ'כים עבדתי ברפת ובחווה שמונה חודשים. גרתי אצל משפחה צ'כית נחמדה מאוד, אמידה. בנם למד באוניברסיטה. הפרטיזנים גנבו פרות וחזירים מהחווה. כאשר נגנבו כל החיות, החליטה המשפחה לעבור לעיר הולדתי.

בעקבות שמועה שהרוסים מתקדמים לעיר, הגיעו משאיות פולניות לעיר אשר קיבלו מארצות הברית. בתור ילד, הלכתי עם כמה ילדים גויים לראות מה יש במשאיות הסגורות. כאשר תפס אותי חייל רוסי שאל מה אנחנו עושים. לאחר שאמרנו לו שאנחנו לא רוצים לראות מה יש במכולה, הוא עצר אותנו ושאל שאלות על הגרמנים. כאשר אמרתי לו שאני יהודי הוא אמר שיש מפקד בכיר יהודי. כשנפגשתי איתו, הוא שאל אותי שאלות, "היכן היית במלחמה". עניתי לו שמשפחתי נרצחה והוא ענה לי , שהיות ואני יתום, יש בית ספר ליתומים בקייב, אוקראינה לקצינים ושאל אם אני רוצה ללכת לשם. עניתי בשלילה

הסתובבתי בעיר וראיתי משפחה שהולכת עם שלושה ילדים ושמעתי שהם מדברים יידיש. החלטתי לחשוף את זהותי האמתית כיהודי. הם לא האמינו, והחליטו לבדוק זאת. הראיתי שעברתי ברית מילה. זה מימש את זהותי והם צירפו אותי כחבר למשפחתם. האימא אפתה ביגלה למכירה לצבא האדום ושלחה אותנו למכור אותו. כך התפרנסנו. בשלב מסוים המשפחה החליטה לנסוע לפולין, כי המצב שם היה יותר טוב מרוסייה. נסעתי אתם, כי לא ידעתי מה טוב עבורי. נסעתי אתם במשאית העוברת את הגבול. כשהגעתי לגבול, שהיה גשר על נהר המחבר בין הגבולות,  החליטו הרוסים לערוך בדיקה של שיירות המשאיות. משום שהסתתרתי בגב המשאית. ובמקום מחבוא המוחבא היטב, הרוסים לא גילו אותי וכך עברתי בשלום ובהצלחה את הגבול. לאחר נסיעה קצרה מהגבול, שיירת המשאיות עצרה לעצירת לצהריים. החלטתי לספר לנהג המשאית שהתפלחתי לתא מטענו. הוא כעס, אך הסכים שאשאר. הוא ביקש ממני לשמור על המשאית בזמן שהוא הלך לאכול צהריים ולנום. זמן שהנהג אכל, בא שוטר ובקש ממני לפתוח לו את תא הנהג כדי לנסות לנהוג במשאית. הייתי תמים ולכן הסכמתי. ברגע שעלה. הוא התניע את המשאית וברח. כשהנהג חזר, הוא כעס עלי מאוד, אך פייסתי אותו בבקבוק של וודקה. אחרי מעשה זה המשכתי עם נהג אחר והם הורידו אותי בבית ילדים לפיתוח הציונות, שאליו הגיעו ילדים מכל רחבי אירופה. לאחר מכן העבירו אותי לצרפת לבית יתומים אחר שם. אחרי כמה חודשים הפלגתי לישראל ביחד עם כל הילדים והתחלתי את חיי החדשים כישראלי בקיבוץ.