מאגר סיפורי מורשת

עליתי לארץ בתאריך 3.10.1973 שלושה ימים ליפני מלחמת יום הכיפורים וגרנו אצל דוד בבת ים. לאחר כחודש עברנו לקריית מוצקין והתחלתי ללמוד בבית ספר ובמקביל ללמוד באולפן עברית.

חיינו בשכונה ותיקה עם בתים מאוד קטנים, חדר וחצי עם ההורים ואחותי. אבל השכנים היו מאוד טובים וכולם עזרו לכולם כמו משפחה גדולה והיו לי הרבה מאוד חברים טובים שבילינו ושיחקנו ביחד והלכנו לאותו בית ספר ולאותם החוגים. אני אישית התאמנתי מגיל 5 עד גיל 13 בהתעמלות מכשירים עד שעליתי לארץ. הייתה לי ילדות מאושרת, למרות שחיינו בדירה קטנה, תמיד הייתי מוקף חברים. הרבנו לשחק בחצר הבית. אהבנו לקטוף פרות מהעצים ולאכול אותם, היינו בונים מכשירי קשר / רמקול מעצים וגלילי נייר ואיתם היינו משחקים שעות. היינו ילדים סקרניים יצירתיים ונהגנו להמציא משחקים.

היינו משפחה בת ארבע נפשות אני ההורים ואחותי הגדולה. אחותי הגדולה היא בשבע שנים יותר גדולה ממני והיא רוב הזמן היא טיפלה בי מכיוון שההורים היו צרכים צרכים לעבוד ועד היום היא דמות מאוד חשובה בשבילי בחיי. אנחנו מבלים ביחד הרבה: נסיעות לחו"ל וטיולים בארץ וכמובן חלילה בחולי ובצרות תומכים אחד בשני. כשהגעתי ארצה הייתי נפעם ממראה הים, ומכיוון שהגעתי לארץ מעיר שלא היה בה ים, הייתי מבלה שעות רבות עם החברים בים.

כשהגענו לארץ  השכונה הייתה חדשה ורוב רובם של האנשים בשכונה היו עולים חדשים. כמובן לא הכרתי את אף אחד. אבל מהר מאוד התחברנו חבורה גדולה שבא היו גם בנות וגם בנים. היינו כולנו כמעת אותם גלאים ולמדנו כולנו באותו בית הספר ,בילינו הרבה ביחד מחוץ לשעות לימוד. מכיוון שבשנים ההם לא היו מעודנים ודיסקוטקים בחרנו באחד המקלטים ושיפצנו ושידרגנו אותו בתור מועדון כמובן בהסכמת השכנים. המקלט היה מאובזר במערכת סטריאו עם המון תקליטים, מקרר ספות , על מנת לשפר את אקוסטיקה הדבקנו  על התקרה תבניות של ביצים. מכיוון שהינו בני עולים, ההורים שלנו לא היו יכולים לתת לנו דמי כיס נדיבים, על כן הבנים היו עובדים ימי חמישי בערב במאפייה במשמרת לילה.

וזה היה מספיק לנו לבילוים לשבוע ימים. היינו ארבע חברים מאוד טובים שהקשר נימשך עד היום. בשנת 1976 התגייסתי לצה"ל לחטיבת גולני השירות היה מאוד מאתגר ושם למדתי מהי חברות אמתית. עד היום זכור לי יום סיום של טירונות וקבלת כומתה והתג של היחידה. התמלאתי בגאווה שאני משרת בצה"ל ולא בצבא אחר. לצערי השתתפתי בכמה פעולות לחימה במבצע ליטני ובמלחמת לבנון הראשונה שכמובן הייתה ארוכה וקשה, שם איבדתי שני חברים הכי טובים שלי בפלוגה. לאחר מיכן כמובן שהמשכתי לשרת בשירות מילואים פעיל באותו גדות ואותה פלוגה עד גיל 45. מכיון שנולדתי במדינה אימונה באלוהים של כל הדתות היה אסורה אז כמובן שגדלתי ללא מסורת יהודית לא הכרתי חגים יהודיים. למרות שסבא שלי היה איש מאוד דתי שזה התברר לי בדיעבד. הוא היה איש מאוד חכם ולכין הוא לא קפא על אף אחד את דעותיו כי הוא ידע עם ילדיו ונכדיו הינשאו לשמור על המסורת יהודית זה עלול לפגוע בהם. לצערי אני לא זוכר אתו מכיוון שהוא ניפטר כשהייתי בן 4. אבל נשאר לי פריט קטן ממנו שעון שהוא היה עוד של אבא שלו, זאת אומרת של סבא רבה שלי.(שעד היום בעצם עובד) וכמובן תמונות.

הזוית האישית

נהנינו לעבוד יחד כסבא ונכד ועם חבר טוב. שמחנו שיצא לנו לתעד את סיפור חייו לסבא. לא הכרתי כנכדו המון דברים על חייו כילד וכנער צעיר.