מאגר סיפורי מורשת

סיפור השואה של אריה גלרמן

אני רוצה לספר על סבא רבא שלי – אריה גלרמן.

סבא רבא נולד ב-1923 בעיר זבולן, בפולין.

הוא למד בישיבה בוורשה, וכאשר היה בן 16 פרצה מלחמת העולם השנייה.

עם פרוץ המלחמה, חזר הביתה לזבולן ומצא את כל העיירה חרבה. כאשר ניסה לברר מה עלה בגורלם של בני המשפחה, הבין שהם ברחו ללובלין ומצאו מקלט אצל דוד המשפחה.

סבא רבא שלי החליט ללכת ברגל מזבולן ללובלין (מרחק של 80 ק"מ), ומצא את המשפחה במקלט אצל הדוד.

הפולנים התחילו לאסוף את היהודים ולשלוח אותם כל יום לעבודות קשות. סבא רבא שלי החליט שהוא לא רוצה יותר שייקחו אותו לעבודות וברח לעיירה אחרת בשם אוסטרוביץ.

המשפחה של סבא רבא שלי הועברה עם כל יהודי לובלין למחנה ההשמדה מיידנק ושם נרצחו כולם – הוריו ו-9 אחיו ואחיותיו.

בגטו באוסטרוביץ, סבא רבא שלי חלה בדלקת קרום המוח ואושפז בבית חולים.

יום אחד הגיעו הגרמנים ורצו לחסל את את כל החולים בבית החולים. הם עברו ממיטה למיטה וירו בחולים. כשהגיעו למיטה שלו, הסתכלו על מצבו הרפואי הגרוע והחליטו לא לבזבז את הכדורים – כך הוא ניצל.

לאחר מכן ערכו הגרמנים סלקציות, והוא הועבר למחנה בליז'ין. במחנה זה הצליח להגיע לעבודה במטבח. בעבודה זו הוא היה צריך לנקות את הסירים של המרק, וכך הצליח לאכול את השאריות שנותרו בסירי המרק והתחזק בעצמו והביא גם לחברים שלו. איזה עבודה "מצויינת" !.

בתמורה לטובה שעשה לחבריו, הביא לו חבר שעבד במחסן הבגדים בגד טוב ומחמם. כיוון שהיה אסור ללבוש בגדים חדשים, סבא רבא לבש את הבגד מתחת לבגד הישן שלו. יום אחד, ראה אותו אחד מהשוטרים הגרמנים והחליט לתלות אותו. הוא הוריד לו את החגורה ותלה אותו עליה. סבא רבא משך בכל כוחותיו והצליח להשתחרר. השוטר הגרמני תלה אותו שוב באמצעות חגורתו עם האבזם הפוך והוא הצליח להשתחרר שוב בשארית כוחותיו. השוטר הגרמני התרגז ואמר לו שלמחרת במסדר הוא יירה בו.

"למזלו", למחרת החליטו הגרמנים להעלות אותם על רכבות למחנה אושוויץ.

הוא הגיע למחנה אושוויץ במהלך 1944 והצליח לשרוד שם במשך 9 חודשים.

בהמשך, הועבר למחנות עבודה שונים ובסוף הגיע למחנה דכאו.

באפריל 1945 עבר את צעדת המוות למשך 3 שבועות עד לשחרור ע"י האמריקאים במאי 1945.

העלייה לארץ

סבא רבא עלה ארצה באניית המעפילים תל-חי ושם הכיר את סבתא רבא שלי – בת שבע.

בארץ, העבירו אותם הבריטים למחנה עתלית ולבסוף הגיעו לקיבוץ מסדה.

לסבא וסבתא נולדו שני ילדים, בן ובת והם החליטו לקרוא להם חיים ויהודית לציון ההצלה שלהם מאירועי השואה.