מאגר סיפורי מורשת

"יש לכם שעה אחת של מנוחה צעק מפקד גדוד 113 לחייליו"…"כן המפקד" ענו החיילים של גדוד 113. החיילים עייפים מהנסיעה הארוכה בזחלמי"ם שאיתם נסעו בלילות דרומה עד שחצו את תעלת סואץ, בהגיעם ל"צומת חיפה" לחלקת היער הפסטורלית, העצים הגבוהים הגנו עליהם מפני קרני השמש. חלק מהחיילים נרדמו, חלק אירגנו את הציוד, ואחרים עסקו בהכנת ארוחה לחיילים. אכן, "הצבא צועד על קיבתו". אבל כולם כולם בלי יוצא מהכלל חבשו על ראשם קסדה. הקסדה עשויה מנחושת או ברזל היא ממש הכבידה על הראש. גם הקסדה של

 

סבא ניקי. סבא חשב: "כמה טוב היה אילו יכולתי להחליף את הקסדה בכובע הצמר המפנק שאמא שלי, סבתא רני סרגה לי."השקט התגבר, רק צליל של מכשיר קשר היה ברקע… מדווח: "גדוד 113 התקדם… סבא ניקי עצם את עיניו וחשב על הוריו ועל העוף הטעים שהכינה לו אימו כצידה לדרך בתיק האישי.ועל אשתו, סבתא מרסלי שלי, שנפרד ממנה בצער במהלך ירח הדבש שלהם.

 

הם נישאו בתאריך 1.10.1993 והמלחמה פרצה 5 ימים מיד אחרי 6.10.1993.לפתע נשמע מטח של אש חזקה, האוייב המצרי, התקרב במהירות אליהם. קפצו וזינקו חיילי הקומנדו המצרי אשר הסתתרו בצמרות העצים בשקט והפתיעו את גדוד 113. הם החלו לירות לכל עבר. החיילים התעשתו ולקחו את הנשקים התלויים להם על הכתף. גם סבא ניקי אחז ברובהו במהירות והחל לירות לכיוון חיילי הקומנדו, פגע באחדים מהם, אבל לרוע המזל,  צלף מצרי ירה בו כדור ממרחק קצר, סבא נפגע בראש הכדור חדר לתוך הקסדה וחורר אותה.

 

סבא נפל לאחור מעוצמת ההדף במצחו ואיבד את ההכרה. ההחלמה והזכרון מהקרב ומהקסדה סבא שלי התעורר בבית חולים שערי צדק בירושלים.כשלפתע נלכד מבטו בקסדה שלו שהיתה מונחת למרגלות המיטה שלו. סבא הבחין בשקע שיצר חור בקסדה, ונזכר כיצד החברים שלו נלחמו כמו אריות כדי לנצח במלחמה הזו. עצב רב פשט בפניו כשנזכר בחבריו מהגדוד שנהרגו בקרב הקשה. סבא חיבק את הקסדה והבין שחייו ניצלו, שאילולא הקסדה הוא לא היה בין החיים.

 

סבא שהיה "פטריוט", הבין שחייו צריכים להיות בעלי משמעות, הוא למד מתוך המלחמה הזו, שזו הייתה מלחמת קיום לעם היהודי שחי חופשי בארצו. הבין שעליו  לתרום את חלקו לחנך בני נוער לערכים של אהבת הארץ והמדינה, שיתגייסו לצבא יהיו חיילים כדי לשמור על המדינה שלנו.

 

ילדותו

הכל התחיל בשנת 1946, סבא ניקי נולד ללאון ורני מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1949 עלו ליפו שנקראה אז "בולגריה הקטנה".בילדותו סבא ניקי אהד את קבוצת הכדורגל "מכבי יפו"  שהימנונה היה "היידה בי היידה בו היידה מכבי יפו" .

נערותו

בנערותו היו לסבא ניקי חברים רבים. אחד החברים שלו אטס סיפר לנו כי סבא ניקי היה חבר אמיתי,  שאפשר היה לסמוך עליו תמיד: "פעם סבא ניקי הציל אותי מטביעה. נכנסנו כל החבורה לשחות בים סוער מאד בחוף תל אביב. כשניסינו לחזור לחוף נקלענו למערבולת. סבא ניקי שהיה צוללן ושחיין טוב הגיע בשחייה לחוף. החברים הסתכלו וראו אותי מרחוק נאבק בגלים, הראשון שקפץ לחזרה למים, בלי היסוס, היה סבא ניקי שחזר בשחייה ונאבק בגלים הגבוהים, באומץ רב תוך סיכון חייו. שחה עד שהגיע אלי, וסחב אותי על גבו. יחד הגענו אל החוף. סבא ניקי הגשים את המילה חברות". 

 

בגרותו –  חתונה, ירח דבש ופרוץ מלחמת יום כיפור

בתאריך 1.10.1993 נישא לאשתו מרסלי  ונולדו להם שלושה ילדים: אסנת אריאלה ואסף.בעודם בירח דבש באילת ב- 6.10.1993 פרצה מלחמת יום כיפור. הצבא לא מוכן. לא היה כוח מילואים מאורגן. מדינות ערב תקפו את מדינת ישראל בהפתעה משלוש חזיתות -הכוחות של החיילים שהיו במוצבים שעל הגבול במצריים, בדרום ובגבול ירדן, במזרח  ובגבול סוריה בצפון, היו בסכנת מוות, חלקם אף נפלו בשבי. 

 

סבא ניקי לא היסס, הוא התגייס לסייע במלחמה במהירות מיד לאחר ששמע את סיסמת הקרב "סימור", יחד עם חבריו כבר באותו היום והיה חדור אמונה שמדינת ישראל תנצח בקרב. הוא התגייס  לאוגדה 162 חטיבת חרמ"ש 217 של אלוף, מנדלזיץ, ונתן ניר, בגדוד 113 פלוגת סימור. סבא ניקי היה מפקד כיתה על זחל"ם וכצלף תחת פיקודו של אסף יגורי המח"ט בדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל אשר נפל בשבי המצרי. במשימה לחצות את תעלת סואץ ולעבור למצב התקפה בצד המצרי.

 

גדוד 113 נלחם לבדו ונכנס למתחם באזור גשר פירדאן וכתוצאה מבלבול ברשתות הקשר, לא הודיע להם שיש מארב מצרי, גדודים אחרים נעצרו ורק גדוד 113 המשיך קדימה ותוך דקות נתקל הגדוד במארב של קומנדו מצרי וספג אבדות קשות, 32 הרוגים ו- 18 טנקים שרופים.בהמשך הלחימה  ב 18.10.1973  במהלך התקיפה מול חטיבת השריון ה 25 המצרית הגדולה בעת שנעו לכיוון "האגם המר" נפצע סבא שלי על ידי צלץ מצרי שפגע במצחו. למזלו של סבא שלי נעשה חור עמוק בקסדה ןבזכותה נבלם הכדור מלחדור לראשו.

 

סבא ניקי נפצע ונפל לאחור, ופונה לבית חולים שערי צדק בירושלים..גלוסקא מהגדוד של סבא מספר כל שנה לתלמידי בית הספר שלו בקיבוץ בית העמק שבצפון הארץ את סיפור האומץ והרעות, שגילה סבא ניקי במהלך המלחמה. …"במארב שבו נתקלו בקומנדו המצרי, נפצע שגיא  חבר טוב של סבא ניקי. שגיא שנלקח לתאג"ד הפצועים וממתין למסוק שיטיס אותו לבית חולים. ברגעים אלו הגיחו מעליהם מטוסים מצריים וטסו נמוך מאד,

 

סבא ניקי סיפר שהוא יכול היה "לראות את העיניים של הטייסים", וירו בהם טילים ופצצות. הרעש היה מחריש אזניים. מי שיכול היה לרוץ לתפוס מחסה ניצל. הפצועים כמו שגיא נשארו בשטח. סבא החליט לשמור על החבר הפצוע שלו בכל התקפה של המטוסים, הוא רץ נשכב עליו ומגן עליו בגופו. מסיר את הקסדה ולובש מדי חאקי ראש שבט צופי דן בת ים לקסדה של סבא ניקי היה איזה קסם בזכות הקסדה שהצילה את חייו הוא החליט מיד אחרי שהחלים מהפציעה, להתנדב כראש שבט תנועת הצופים בעיר בת ים.

 

המשימה שהגדיר לעצמו הייתה: לחנך בני נוער, לאסוף בני נוער אשר מסתובבים בחוסר מעש ברחובות ולהעניק להם הזדמנות שווה בקרב חברת הילדים בצופים. במשך כ 10 שנים ליווה אלפי בני נוער. דאג לנושא הכספי המנהלתי והחברתי. זוכרים אותו בעל יכולת להקשיב לסיפורי החיים של כל אחד מהחניכים והמדריכים. לא פעם תרם כספים בעילום שם עבור חניכים מבתים קשיי יום שרצו להיות בצופים. סבא דאג לחניכים כשחזרו מטיולים עד שעות הלילה הקטנות, הרגיע את ההורים שסמכו עליו שהילדים שלהם בידיים בטוחות, שכולם יגיעו הביתה בשלום.

 

הנוער העריץ את סבא שלי, נתנו בו אמון ושיתפו אותו גם כשהיו בעיות עם המורים בבית הספר וגם עם ההורים בבית. סבא ניקי היה מדבר עם המורים ועם ההורים ומסייע לגשר ביניהם, כדי שהמדריכים יוכלו גם ללמוד ולהצליח בבגרויות וגם להתנדב עם החניכים בצופים, סבא ניקי דאג להביא לשבט דן, סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב פעם בשבוע, שלימדו וחיזקו אותם בחומר הלימוד.

 

השבט גדל מספרית ל 700 חניכים ומדריכים. והפך להיות "בית שני" לחניכים ולמדריכים. לסבא ניקי חשוב היה שכל חברי השכבה הבוגרת שמגיעים לגיל 18 יתגייסו לצבא. הוא אהב את המדינה היחידה שיש לנו, והבין שחשוב לשמור עליה רובם התגייסו לנח"ל קרבי. הוא דאג ללוות אותם גם בשנת השירות וגם בגיוס, והגיע לביקורים בבסיסים שלהם, שם הצליח לפתור בעיות מול המפקדים שלהם.סבא ניקי היה ידוע באהבת ארץ ישראל, וליווה את החניכים בכל הטיולים השנתיים, חרש את הארץ ברגליים, הכיר כל נחל וכל הר.

 

בלילות ישן איתם בשטח. דאג שיקבלו את הארוחות שלהם והקפיד על כללי בטיחות. כולם ידעו כ"שניקי בשטח כולם במתח" הקשר ביניהם היה חזק. ההערכה כלפיו הלכה וגברה גם מקרב ההנהגה של תנועת הצופים וגם מהנהגת העיר בת ים. לאחר פטירתו של סבא הוחלט לקרוא לשבט הצופים "שבט דן בת ים על שם ניקי אלי" הנהגת הצופים הארצית העלתה רעיון להנצחה – להעניק גביע כללי של ראשי שבטים על שמו של סבא לשבט אשר הגדיל את מספר החניכים שלו.

 

מאז ועד היום מידי קיץ כל המשפחה נוסעת ליער שבו מתקיים מחנה הקיץ השנתי ואנחנו הנכדים מעניקים בגאווה את הגביע לשבט שנבחר.החניכים והמדריכים בשבט זוכרים אותו כמי  שזרועותיו תמיד היו פתוחות לחיבוק ושהיה בעל חוש הומור, תמיד סיפר בדיחות כדי שלא יהיו עצובים.

 

סיפרו לנו שפעם במחנה קיץ נכנסו לשטח המחנה שתי עיזים. הוא החל לרוץ אחריהן להבריח אותן וצעק לכל עבר… בצחוק כמובן …. "הלילה עושים על האש". השכבה הבוגרת של שבט דן החליטה לקיים אחת לשנה "משחק באולינג" תחרותי ב"סופר בול" ראשון לציון. הזוכה מקבל "גביע הבאולינג על שם סבא ניקי אלי" כהערכה לראש השבט שלהם. כי הבאולינג היה תחביב של סבא שהשתתף בליגה שנקראה אז "ליגת הלפלפים.  תחביביו הנוספים היו: טניס, צלילה, שחמט ושש בש .

 

סיפור חייו ופטירתו

סיפור חייו של סבא ניקי והקסדה שלו שזורים במלחמת יום הכיפורים שהייתה אחת המלחמות הקשות של מדינת ישראל אבל גם הייתה המלחמה הראשונה והחשובה שבזכותה נחתם הסכם שלום בין מדינת ישראל לבין מדינת מצרים. הסכם הנמשך עד היום כבר יותר מ 41 שנה.

 

אני לא הכרתי את סבא שלי, אני שמעתי עליו הרבה סיפורי גבורה. שמעתי שהוא היה איש טוב, ששיחק טניס כמוני. הייתי רוצה לפגוש אותו, כי נשמע שהוא איש טוב ושתרם הרבה לחברה.לצערי, סבי נפטר בגיל 54, מדום לב בתאריך 16.6.2001, שנתיים ויומיים לפני תאריך הולדתי.

 

סטיקר שהוכן על ידי צופי שבט דן בת ים, לאחר פטירתו קיר שעליו כתבו החניכים "פעם צופה, תמיד צופה" והוסיפו ברכות אחרי פטירתו בזמן השבעה, בשבט דן. 

 

תשע"ה