מאגר סיפורי מורשת

רקע לסיפור של אלברט

אלברט שדה נולד בשנת 1937 במרסיי, עיר נמל בדרום צרפת, להורים ממוצא רוסי ופולני, שהכירו במרסיי והיו בדרכם ארצה, אך מאחר ולא היו להם אישורי עלייה "certificate" מטעם בריטניה העלייה התעכבה. במרסיי נולדו להם ארבעה ילדים, וביניהם אלברט. השנים הראשונות בחיי המשפחה היו ברובע המורכב ברובו מתושבים זרים ממדינות שונות. לאחר פלישת הנאצים לצרפת והקמת ממשלה צרפתית ששיתפה פעולה עם הגרמנים "ממשלת "vichy", החליט ראש הממשלה הזאת MARECHAL PETAIN על שורת חוקים גזעניים כלפיי היהודים בצרפת. בשנת 1942 החלו המשטרה יחד עם הגרמנים לבצע פשיטות ולעצור יהודים ומתנגדים פוליטיים לשלטון. במהלך הפשיטה נלקח דודו של אלברט, מה שהביא לכך שמשפחתו הבינה כי יש סכנה ועליהם לקבל החלטות. לאחר חודש הגיעה לבית אישה בלבוש אחות רחמנייה והוריו אמרו "זוכר שהאחים שלך הלכו למחנה קיץ? אז עכשיו הגיע תורך."  וכך אלברט מספר: אמא שלי הביאה לי תרמיל קטן ואני והאחות יצאנו ברגל לכיוון תחנת הרכבת של מרסיי. שם עלינו על הרכבת שלקחה אותי ואת האחות הרחמנייה למקום מסוים. הגענו לנהר עצום. הלכנו לאורך הנהר עד שהגענו לבית קרוב ושם קרה דבר בעיני כילד מוזר. האישה פתחה את הדלת, הניחה אותי שם ופשוט הלכה לה לדרכה. שם הופיע בחור צעיר שאמר לי "בוא, אנחנו יוצאים לטיול," נסענו באופניים [הוא הרכיב אותי על עגלה קטנה] אז ראיתי שאנחנו חוצים גשר גדול, ולא עצרו אותנו, עברנו את הגשר ומיד פנינו שמאלה לירידה של עשרה מטרים, ובצד ימין של הירידה היה בית ארוך. אז, הבחור שלקח אותי באופניים, הביא אותי לדלת והכניס אותי עם התרמיל והלך, בלי לומר כלום לאנשים.

בתמונה: אנדרטת זיכרון למשפחת BAUD

אותם אנשים שליוו אותי והתברר לי עם השנים שהם לא תקשרו אחד עם השני כדי להגן עליי, עשו זאת כיוון שאם הם יידעו מאיפה אני באתי ולאן אני הולך, יש סכנה שאם ייתפסו על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם הם יגלו את המקורות שמהם באתי ואת המחתרת. קיבלו אותי שני אנשים, אישה מבוגרת ואיש שנראה מבוגר יותר, שהיה בעלה. ואז אמרה האישה "תראה, אנחנו דוד שארל ודודה ז'וזפין, ואתה תהיה אצלנו לתקופה." ובעצם כאן מסתיים החלק הראשון.

הבית החדש של אלברט

המשפחה החדשה הייתה משפחה חקלאית, ולמחרת היום אלברט הכיר את הבן דוד הבוגר, שמו "גסטון".שהוא כבר היה בן עשרים ושוחרר מחיל האוויר הצרפתי לאחר התבוסה של צבאות צרפת, וחיי אלברט החלו להיות מבוססים על חיי כפר שבו התקיימו פעולות חקלאיות יומיומיות כמו: האכלת הסוס, האכלת התרנגולות, וטיפול בגידולים החקלאיים של החווה. גסטון יצא עם אלברט לפעולות החלקאיות ודאג שלא ישתעמם, היות ואסור היה לאלברט לצאת משטח החווה וכמה שפחות להתראות עם ילדים אחרים, מפחד שיגלו את מקורותיו.

הבית בו התגוררה המשפחה היה ארוך מאוד וכלל שלושה אזורים נפרדים: אזור מנהל החווה, אזור בעלי החיים ומכתש היין והאזור שהפך להיות בתקופת המלחמה מגורים לקציני הגרמנים של היחידה הצבאית ששמרה על הגשר. אלברט זוכר מהתקופה הזאת עם הגרמנים רק פרשה אחת. כמה ימים לאחר הגעת אלברט, נכנס לבית המשפחה גרמני אחד [מתורגמן היחידה] ונעמד בדלת לתדהמת המשפחה אומר לאלברט: "אתה בטח בא מארץ החסידות" [ארץ החסידות נחשב אזור מצפון מזרח צרפת] אלברט כמובן, לא הבין מה שאותו גרמני התכוון, אבל הדודה שהייתה מאחוריו, מצאה שזה רעיון טוב והסכימה עם החייל שאכן הוא בא מאיזור זה, וכך נפתרה הבעיה של מקורו של אלברט. באותה תקופה החלו הפצצות של חיל האוויר של בנות הברית: אנגליה וארצות הברית. הרבה פעמים שהיו אזעקות, המשפחה הייתה צריכה להתרחק מהגשר כי הוא היה גשר אסטרטגי בעל חשיבות גדולה. אך למזלנו הגדול, הגשר הזה לא נפגע מההפצצות.

עם פלישת בנות הברית לצרפת, בשנת 1944 הגרמנים פינו את האזור של אלברט ולאט לאט החיים חזרו לסדרם באזור זה  ובנוסף למשל לאהבת הסוס והכלב של המשפחה בו או אופניי הילדים היפות בצבע כחול עם צפצפה שלדברי דודה ז'וספין היו שייכים להנרי! רק אחרי שנים סיפרה ז'וספין מיהו אותו הנרי וזה סיפור בפני עצמו שבהחלט קשור להישרדות ולמזלו הטוב של אלברט. בינתיים המשפחה של אלברט לא הראתה סימני נוכחות והמשפחה המאמצת חשבה לאמץ את אלברט. כעבור כמה חודשים, הופיעו ההורים של אלברט אשר הסתתרו אצל משפחה אחרת במרסיי והם ניצלו גם מהגרמנים.

אבא של אלברט, באותה תקופה התנדב למחתרת הצרפתית ואחרי המאורעות הוא דאג לחפש את האח הבכור שלו ואותו. בסוף מישהו שגר לא רחוק מהחווה, שמע על הסיפור וחיפש את ההורים שלו. לאחר שמצא אותם, הוא סיפר להם איפה אלברט. המפגש בין שתי המשפחות היה עבור כולם מאוד מרגש ובוודאי בשביל אלברט שכמעט שכח על קיומם. ההורים כמובן, היו מוכנים לקחת את אלברט, אבל המשפחה המאמצת ביקשה שאלברט יישאר עד סוף שנת הלימודים, ובשנת הלימודים הבאה יחזור למשפחתו. יחד עם בקשה זו, דודה ז'וזפין ביקשה מההורים של אלברט שכל חופשת קיץ יבוא אלברט לבלות את החופש אצלם. כעבור כמה חודשים אלברט חזר להוריו במרסיי. בשנת 1951 עלתה כל המשפחה לארץ.

בתמונה: גסטון ואשתו

חסידי אומות העולם

"חסידי אומות העולם הינם אנשים שאינם יהודים ושבדרך כלשהי עזרו להסתיר ילדים ומבוגרים יהודיים ובדרך זו, למנוע את העברתם למחנות ריכוז." מקור יד ושם.

לאחר שאלברט עלה לארץ, הוא המשיך לשמור על קשר מכתבים עם המשפחה שהסתירה אותו, ועם השנים החל להכין תיק לחסידי אומות העולם עם סיפורו. כאשר זכה אלברט כעבור מספר שנים להשלים התיק ולשלוח אותו ל "יד ושם" בירושלים, הוועדה הודיעה לאחר בדיקת התיק ואמינותו, להעניק את תואר "חסידי אומות העולם" למשפחת Baud , ובשנת 1978 הבן "גסטון" ואשתו נטעו עץ ביד ושם בירושלים ובאותה הזדמנות, זכו לטייל ולהכיר את ארץ ישראל. לאחר מספר שנים, הוחלט להקים בכפר של משפחת Baud  אנדרטה זיכרון ובו תיאור של הסיפור על הצלת אלברט. באותה הזדמנות הם זכו לטייל ולהכיר את ארץ ישראל. לאחר מספר שנים, הוחלט להקים בכפר הגאה במעשה ההצלה אנדרטה זיכרון ובו תיאור של הסיפור על הצלת אלברט.

בתמונה: תעודת לוחם בצבא צרפת החופשית שנלחמו בגרמנים של אבי שמואל

מה קרה לשאר בני המשפחה של אלברט?

ברגע שנודע להורים של אלברט על עצירת דודו על ידי המשטרה הצרפתית של שלטון vichy, אשר שיתף פעולה עם הגרמנים החליטו ההורים לפזר את המשפחה, אחיו הבכור נשלח בדרך דומה לשל אלברט לכפר שהיה במרחק 10 ק"מ ממנו. הוריו של אלברט הסתתרו אצל חברים ברובע במרסיי שהיה פחות מסוכן מבחינת החיפושים. אבא של אלברט התנדב באותו זמן למחתרת הצרפתית בשם forces francaises de l'lnterieur"" ושירת בה עד סוף המלחמה.

בזמן הזה נולדה אחותו של אלברט שהוא רק הכיר אחרי המלחמה. לאחר המלחמה וכעבור שנה ההורים מצאו אותו ובשנת 1951 כל המשפחה עלתה לארץ ואבא של אלברט התחבר סוף סוף עם ההורים והאחים שלו שגרו בכפר גנים ליד פתח-תקווה משנת 1930. סבא של אלברט ושני בניו עלו לארץ כבר בשנת 1930 מברסט ברוסיה וכמובן שמשפחת העולים החדשה התחברו אליהם בכפר גנים ליד פתח תקווה.

בתמונה: בני גילי מצרפת בחנוכת אנדרטת זיכרון

קישור למצגת באתר בית הספר "בין ההדרים"

הזוית האישית

אלברט: תודה לבנות החמודות שקלטו היטב את הסיפור ולמורות גילה ולילך. תודות לתכנית הרב-דורית התאמצתי וכתבתי את סיפור ילדותי בהתרגשות רבה.

אביגיל ועלמה: מאוד נהנינו לשמוע את הסיפור של אלברט ולפתח קשר בין דורות. בנוסף, נהניתי מאוד מהפעילויות ומהביקור בבית התפוצות. הסיפור של אלברט מרתק ושמחתי לשמוע אותו. תודה על הזכות!