מאגר סיפורי מורשת

עליתי לארץ מעירק בגיל שנתיים עם משפחתי (ארבעה ילדים אבא ואמא). סבתא, מסעודה, יחד עם דודתי, דינה, עלו לארץ בשנת 1949 ואנחנו הצטרפנו אליהם בשנת 1950.

בהגעה לארץ עלינו על מטוסים קטנים שנועדו ל-100 והיו עליו 200 איש, במהלך הטיסה נאלצנו לנחות בקפריסין משום שהדלק במטוס אזל והועברנו למחנה מעבר והמתנו שם שבוע ימים. היינו צריכים לשחד את השומר בכסף בכדי להשיג חלב לאחותי התינוקת, מרים שהייתה אז בת שישה חודשים, לאחר שבוע ימים המשכנו את הטיסה לישראל והיינו במעברה, בישוב פרדסיה (מחנה אוהלים).

החיים במחנה היו קשים מאחר והיו שרותים ששימשו את כולם. נאלצנו לעשות את צרכינו בתוך בור ספיגה. הממשלה דאגה לתת לכל המשפחה תלושי מזון לפי מספר הנפשות. עם התלושים היה ניתן לממש באיזור מסוים (בזמנו לא היו סופרים). הורי נאלצו להמתין בתור כדי לקבל את המזון והמזון היה בסיסי לחלוטין (לחם, מרגרינה, זיתים וכו'…) לאחר חודש שהייה במעברה בתוך האוהלים העבירו את משפחתי לצריף שהיה בנוי מברזנט שם גם שהינו שבועיים בחורף עד שהתחיל לרדת גשם זלעפות שגרם להצפה של הבית. בעקבות זה העבירו את משפחתי לישוב דורה בנתניה אך הפעם הגענו למעברת צריפים שהיה בנוי מעץ עם גג פח.

באותה תקופה לא היה חיבור לחשמל השתמשנו בעששיות ופנס כדאי להעיר את הבית. לצורך בישול השתמשנו בפתיליות באותה תקופה היינו מתקיימים מלחם וחלב, אבא שלי ששמו ויקטור שקורי זרע מסביב לצריף ירקות (תירס, מלפפונים וכו'…) ולשמחתנו נהנו מהירקות והפירות. בשבת נהננו מעוף אחד שחולק ל-8 נפשות.

משפחתי מונה שבעה ילדים וזוג הורים.

אמי – שרה שקורי, אבי – ויקטור שקורי, אחותי הבכורה – מזל, אחותי – עליזה ולאחר מכן אני – רחל, מרים, שולה, שמחה ועזרא.

אמי טיפלה בילדים נשארה בבית ודאגה לילדים אבי למד באולפן. לאחר שסיים את לימודיו בשפה העברית חיפש עבודה בתחום הנהלת חשבונות ולא מצא ולכן נאלץ לעבוד בעבודות דחק, חקלאות וכו'. התגוררנו בצריף עד שנת 1962. החיים בצריף היו מאוד קשים הצריף היה קטן וצפוף היינו חוזרים מהמסגרות החינוכיות ומבלים מחוץ לצריף כי לא היה מקום. בתוכו היו מיטות ושולחן קטן אחד. למדתי בבית ספר מסילות בדורה, בית הספר היה בצריפים, הלימודים נעשו במשמרות מכיתה א'-ב' הלימודים התקיימו מהשעה 8 בבוקר עד 12 בצהריים.

מכיתה ג' עד ח' – הלימודים עברו למבנה קבוע והלימודים התקיימו כסדרם החל מהשעה 16:00 אחר הצהריים הילדים נהנו במועדוני נוער, הנוער העובד הביאו קיבוצניקים מהסביבה שדאגו להפעיל אותנו (ריקודים בישולים וכו')

בגיל 16 שילבתי לימודים תוך כדי עבודה בשעות הערב מאחר ואבי לא הצליח להשיג עבודה במקצוע שלו כמנהל חשבונות, הוא נאלץ לעבוד בחקלאות ועסק בכך עד יום מותו,אמי תמיד דאגה לבית.

לא שרתתי בצבא מטמעי דת, נאלצתי לצאת לעבוד בגיל 14 עבדתי ביהלומים, את כל הכסף שהרווחתי נאלצתי להעביר להוריי ולמשפחתי, עבדתי עד גיל 19 וחצי.

הכרתי את בעלי, יוסף גרינברג, במקום העבודה, שנינו עבדנו בתחום היהלומים, אני הייתי אז בת 16 הוא היה גדול ממני בשנתיים והיה לנו מזל, חמי, חיים גרינברג, זכה באותה תקופה במפעל הפיס ובזכותו קיבלנו דירה ברחוב גורדון בנתניה ובה התחלנו את חיינו.

עם השנים אני ובעלי הצלחנו להקים מפעל ליהלומים העסקנו עובדים והיינו גם בבורסת היהלומים. במהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים הבכור דניאל שכיום הוא בן 50 מהנדס חשמל, עופר בן 46 מהנדס מחשבים, אתי בת 44 עורכת דין. כל השלושת הילדים נשואים.

נישאנו ביום 17.6.1968 במלון מקסים

לפני כשלוש שנים, (2016) בעלי קיבל דום לב, הלכנו בבוקר לקופת חולים השעה הייתה רבע לשמונה הרופאים עדיין לא הגיעו לכן המתנו, ובזמן שהמתנו, פתאום בעלי ישב על הכיסא ואיבד את ההכרה ולא הצליחו להנשים אותו ונאלצו לקבוע את מותו, חווינו אסון נורא במשפחה. מאחר וזה דרך החיים אני ממשיכה את דרכי ובוחרת בחיים ומנסה לשלב אותם עם המציאות וכל שבת אני מארחת את הילדים ומשפחותיהם. אני דואגת לבשל ולהיות שם בשביל המשפחה, לשמחתי האחיות שלי ואני בקשרים טובים, הן מהוות עבורי גאווה, אחותי משמשת כתת מיצג במשטרה והגיעה לדרגה של נשיאת בית הדין

הזוית האישית

אלי מירזייב ודוד באריש: אנחנו שמחנו להכיר את רחל ולדעת על מה שהיא עברה בקום המדינה. למדנו הרבה על הימים הקשים שהיו בהקמת המדינה כשבקושי היה להם לחם לאכול ומקום לגור…. זה מצויין שיש כאלה סיפורים ואנו מתעדים אותם, מכיוון שכך בני הדור החדש ידעו מה קרה בעבר של המדינה.