מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבתא קטי

נולדתי וגדלתי בעיר אורדיה שברומניה. בשנת 1958 בהיותי בת 11 נפתחה הרשמה לעלייה לארץ ישראל. רוב יהודי העיר נרשמו וכמובן גם אנחנו. חשבנו שמיד נקבל את התרי העלייה אך זה נמשך 6 שנים. באותם השנים הרגשנו רדיפה של הממסד, לדוגמא לא התקבלנו לבית ספר תיכון למרות השגנו היפים בלימודים.

כשסוף סוף הודיעו לנו שקיבלנו את היתר העלייה לארץ שמחנו אך גם דאגנו. שמחנו כי בארץ הייתה לנו משפחה שכל כך היתה חסרה בילדות. דאגנו כי היו הרבה מאוד סידורים והכנות חיסול תחולת הבית, פרידה מהידוע המוכר ומעבר למקום חדש, עזיבת חברים וגם עזיבת בית ספר תיכון מבי לסיים את הלימודים. העלייה ארצה היה גם חלום שהתגשם וגם חשש מהבאות.

מעיר הולדתי נסענו ברכבת לבוקרשט, עיר הבירה של רומניה, נסיעה של 10 שעות.

מבוקרשט טסנו לנפולי באיטליה, שם ארגנו לכל העולים לינה בבית מלון. בנפולי המתנו לאנייה ובינתיים קצת סיירנו בעיר העמוסה מכוניות, עם סירחון של מנועי המכוניות ורעש וצפירות מכל עבר, זה היה חדש וגם מפחיד.

כעבור כשלושה ימים כשחזרנו מטיול בעיר הודיעו שיש אנייה בנמל ומי שרוצה מוזמן להתארגן ולעלות להפלגה שתצא תוך שעות מספר. מיד אספנו את מעט החפצים שהיו לנו והפלגנו לארץ. ההפלגה הייתה חלומית, הים היה שקט ותוך ארבעה ימים עגנה האנייה בנמל חיפה.

בנמל חיכו לנו שני אחים של אמא ולקחו אותנו לביתם. המשפחה דאגה לנו ועטפה אותנו באהבה מאז ועד היום.

זו תעודת הנסיעה ששימשה כדרכון

.

הזוית האישית

סיפורה של סבתא קטיה הירש תוכעד במסגרת מפגשי תכנית הקשר הרב דורי