מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקישינב בירת מולדביה בשנת 1954 בתאריך 20/02. ברית-המועצות הייתה סגורה ומסוגרה, אין יוצא ואין בא.. בשנת 1971 נפתחו הגבולות של ברית המועצות למטרת איחוד משפחות.

לגיסי הירש הייתה אמא  ואחות שגרו במגדל העמק (שעלו לישראל כמה שנים לפני) ובשנת 1975 הם שלחו הזמנה למשפחתנו. הוריי ואחותי עם המשפחה שלה עלו לארץ בשנת 1976. אשתי הייתה בהריון עם הבת הבחורה ואנחנו החלטנו להמתין עד הלידה של הבת. התחלתי להכין את המסמכים שנדרשו ליציאה מברית-המועצות.

הגשנו בקשה לעלייה לארץ למרות שידענו שאם לא יאשרו לנו את העלייה אנחנו נישאר בלי רכוש ובלי עבודה. למזלנו, לאחר שלושה וחצי חודשים של המתנה, קיבלנו אישור לצאת. במקום העבודה שלי ושל אשתי נערכו אסיפות בהן נמסר בצורה בזויה מול כל העובדים שאנו עוזבים את ברית המועצות והוכרזנו כבוגדים. הפרידה מבני המשפחה והחברים שנותרו בברית המועצות הייתה קשה. הייתה תחושה שלא ניפגש שוב לעולם, שהם נשארים בצד השני של מסך הברזל. אח של אמא שלי היה חבר במפלגה הקומוניסטית ולכן ביקש שלא נכתוב לו מכתבים כדי שלא יחשדו בו שגם הוא בוגד. היה קשה מאוד להעביר את המטען בגבולות, כי השלטונות בדקו כל פרט קטן, וזרקו כל מה שהם חשבו שאסור להוציא מברה"מ . בין הדברים שזרקו לנו היו תמונות מילדות ומהחתונה שהיה כתוב עליהם משהו, מכתבים שכתבתי לאשתי בזמן השרות בצבא רוסי שהיה להם ערך רגשי מאוד חשוב לגבי.

ביוני שנת 1977 עלינו לארץ ישראל, אני, אשתי, בתנו תינוקת בת שנה וחצי וההורים של אשתי. העלייה נמשכה כשבועיים והייתה קשה ומייגעת. מהעיר קישינב נסענו ברכבת צפונה עד לעיר צ'ופ, עיר גבול.

שם היה המעבר הקשה ביותר. המתח היה רב ועד הרגע האחרון חששנו שמשהו עלול להשתבש. בדקו שם כל אחד ואחד, כשהכל עבר בשלום, נכנסנו לאולם, ושם בדקו את כל המזוודות. דברים שהבודקים אהבו, הם פשוט זרקו או לקחו לעצמם ככל שחפצו. הם בכוונה משכו את הזמן של הבדיקה , עד שרכבת התחילה לזוז ואז שיחררו אותנו. הם  גם הפכו את כל המזוודות בכוונה , שלא נוכל לסגור אותם ונאלצנו לרוץ לרכבת עם המזוודות הפתוחות ועם תינוקת על הידיים. כשפנינו לסבלים שיעזרו לנו להעמיס מזוודות על הרכב, הם צחקו וענו לנו שבישראל יעזרו לכם. רכבת לקחה אותנו עד לווינה. בתחנת רכבת  שאלו כל אחד לאן הוא רוצה לנסוע – לישראל או לאמריקה.

כל מי שנוסע לישראל תחת שמירת חיילים חמושים ובליווי כלבים , לקחו באוטובוס לארמון שנאו בווינה, שבו היו רק האנשים שנוסעים לישראל תחת שמירה של הארמון. אנחנו הרגשנו חופשיים אף על פי שלא יכולנו לצאת משטח הארמון. קיבלנו מקום לינה, אוכל ושתייה והמתנו עד שיגיעו מספיק אנשים למלא מטוס לישראל.

לאחר כמה לילות עלינו למטוס שנסע ישירות לישראל. היה מאוד מרגש כשהתקרבנו לשדה התעופה, וכל הנוסעים בכו והתרגשו. בזמן הנחיתה השמיעו את השיר "הבאנו שלום עליכם". משדה תעופה לקחו אותנו במונית לאולפן ללימוד עברית באור עקיבא. קיבלנו קרוון מפלסטיק שהיה בו גם מזגן , מטבחון וריהוט שונה. הקרוון היה קטן, אבל מאוד נוח לנו והינו מרוצים מאוד. כעבור מספר חודשים התחלתי לעבוד במפעל "סולתם"  ואשתי המשיכה ללמוד באולפן.

כעבור 5 חודשים הסתיים האולפן ועברנו לגור במגדל העמק , ההורים שלי ז"ל  ואחותי עם המשפחה גרו במגדל העמק והחלטנו להצטרף אליהם. אשתי המשיכה ללמוד בקורס הנהלת חשבונות, כדי שתוכל להמשיך לעבוד במקצוע שלה. כעבור 10 שנים עברנו לגור בחיפה וכאן אנחנו גרים עד היום.

הזוית האישית

גיא: למדתי המון דברים חדשים על סבא שלי, אני מאחל שתהיה תמיד בריא ושלא יהיו לך קשיים בחיים סבא: למדתי על גיא דברים חדשים שלא הייתי מודע להם, היכולות שלו והכישרונות של גיא. אני מאחל לגיא הרבה בריאות, שמחת חיים, הרבה חלומות ורצון להגשים אותם, אושר ועושר.