מאגר סיפורי מורשת

לסבתי קוראים אליזבט (עליזה) בוחנה. סבתי היום אם לשלושה בנים וסבתא לשתי נכדות. כיום סבתי בת 66

סבתי נולדה בורשה שבפולין בשנת 1951 למשפחה יהודית. בשנת 1956 החליטו הוריה של סבתי לעלות ארצה כיוון שהיו ציונים ורצו ליישב את ארץ ישראל. באותה שנה עלתה סבתי ארצה אך מאחוריי העלייה יש סיפור.

התושבים הלא יהודים שחיו בפולין התחילו להתנכל ליהודים, ולילה אחד היה פוגרום ואבא של סבתי הגן על משפחתה והחליט שיהודים צריכים לחיות בארץ ישראל! לכן התאגדה קבוצה של יהודים, כולם החליטו לעלות ארצה. הדרך לישראל לא הייתה קלה ואף הייתה קשה ודי מדאיגה, כיוון שהם (משפחתה של סבתי והעולים האחרים) נסעו אל ״הלא נודע״. סבתי ומשפחתה הפליגו באונייה ששמה ״ארצה״, שזו הייתה הפלגתה האחרונה. בדרך לישראל הם עגנו באיטליה. המסע באונייה לא היה מן הנעימים ביותר, כיוון שכל הנוסעים היו בחדר אחד, הייתה המולה גדולה והיה די מחניק.

המסע לארץ ארך עשרה ימים לא פשוטים, התנאים הסניטריים היו קשים ולא נעימים, אך הרצון להגיע לארץ היה עז. סבתי ומשפחתה הגיעו לנמל חיפה בשעות אחר הצהריים, סבתי זוכרת שהעלו אותם לסיפון עם כובעי טמבל ודגל ישראל ולימדו אותם את השיר ״הבאנו שלום עליכם״, לאחר מכן פיזרו את העולים החדשים באוטובוסים. כל אוטובוס מגיע ליעד אחר. משפחתה של סבתי הגיעה לבאר שבע.

משפחתה של סבתי לא הופתעה לטובה, הם הגיעו לבית באתר בנייה עשוי מאסבסט ללא חלונות ודלתות. בבית חדר אחד גדול, מטבחון קטן ושירותים בחצר, למרות שהיו משפחה בת חמש נפשות. משפחתה של סבתי קיבלו שמיכות, שולחן, ארבעה כיסאות, פתיליה ומיטות מברזל. עם רכוש זה היו צריכים להסתדר עד שהגיעו ארגזי הבגדים והרכוש שלהם מפולין.

היום סבתי גרה בעומר עם סבי דוד.

הזוית האישית

בעבודה המשותפת למדתי שלהיות עולה זה דבר קשה ומאוד שונה מהיום.