מאגר סיפורי מורשת

סיפור העלייה שלי:

נולדתי וגדלתי בברית המועצות לשעבר(אוקראינה-קרפטים) אחרי מלחמת העולם השנייה. גרנו בבית פרטי והורי היו ניצולי שואה ושומרי מסורת, חגגנו את כל החגים היהודים והיינו ארבעה ילדים בבית. כולנו קיבלנו שמות של בני משפחה שלא שרדו את השואה. אני נקראתי על שם אחות של אבא-פרידה.

בברית המועצות גדלנו על שיטה של דו-קיום כלומר הייתה אינטגרציה בין עמים. באזור שלנו היו: נוצרים, הונגרים, צ'כים , אוקראנים , יהודים ורוסים. השלטון דגל בשיטה של כבוד אחד לשני, אבל במציאות זה לא "עבד" כי לפעמים הרגשתי גזענות.

מצבנו הכלכלי היה טוב לאותה תקופה לא היה חסר כלום. בבית סיפרנו למדתי עם כל הילדים יחד ללא הבדל דת, גזע ומין, בכיתתי היינו שבעה תלמידים שכולם עלו לארץ. חוץ מלימודי ליבה  היו שיעורי התעמלות, מלאכת יד ועוד.

בעיר שלנו הייתה "אוניברסיטה" שבה היה אפשר ללמוד נגינה ומוזיקה. אחרי סיום לימודיי עם קבלת תעודת בגרות למדתי לתואר ראשון במגמת ספרנות. בשנת 1975 אפשרו לנו לעלות לארץ (עליתי עם ביתי בת השלוש ועם בעלי). את צעדנו הראשונים עשינו במעון לעולים שם למדנו עברית. אחרי חצי שנה עברנו לדירה משלנו בנס ציונה והתחלנו את חיינו בארץ ישראל.

בעלי עבד בתעשייה האווירית ואני כספרנית. אחרי כשנה וחצי נולד לנו בן הצבר הראשון למשפחה.

במלחמת לבנון הראשונה בעלי לחם בחיל השיריון. חוויות מהמלחמה הונצחו בספר "המלחמה הראשונה שלי" שכתב סופר ועיתונאי ישראלי: ולדימיר לזריס.

כשיצאנו לפנסיה עברנו למזכרת בתיה קרוב לנכדינו וכיום אנו נפגשים לעיתים קרובות עם הנכדים שלנו והמשפחה.

סבתא פרידה ומשפחתה

הזוית האישית

סבתא ואני נהנינו מאוד מהתכנית ומהביקור בבית התפוצות שם למדנו על ההיסטוריה של העם היהודי דרך פעילויות ומשחקים נחמדים.