מאגר סיפורי מורשת

האנייה עברה בדרך סוריה לבנון ופלשתינה ומשם לאיטליה.      

באיטליה גרנו במחנה פליטים עם עוד הרבה אנשים, ואני יצאתי למחנה קיץ שם, פינקו אותנו והרגשנו כילדים רגילים.  

חיכינו לתורנו לעלות על אניית עולים, בינתיים אמי קנתה קמח, סוכר, מערכת סירים זולה, וגם צמר כדי למכור בימים הראשונים בארץ.        

ההפלגה באנייה…היה צפוף מאוד. אנשים שוכנו בכל מקום: בתאים, רובם שכבו על הסיפון, הרגישו לא טוב רובם הקיאו. הנסיעה ארכה 4 ימים…  

 

 

     

 

ביום הרביעי אנחנו עדיין בים ומרחוק נראתה אדמה. נאמר לנו שזאת ארץ ישראל, וזאת העיר חיפה התרגשנו מאוד, האנייה התקרבה לחוף ועגנה בנמל חיפה. ירדנו לרציף והביאו אותנו לאולם גדול, שם כיבדו אותנו בחלה ובחלב, שמחנו מאוד על קבלת הפנים.        

 

עלינו על אוטובוסים של אותם הימים שהיו מאוד רעועים, ולקחו אותנו לשער העלייה. שער העלייה בכניסה הדרומית של חיפה היה מחנה מעבר בו קלטו את העולים ושיכנו אותם באוהלים. גם אנחנו הגענו למחנה ושכנו אותנו באוהל גדול עם עוד שלוש משפחות. לכל אחד ניתנה מיטה. השירותים היו מחוץ לאוהל ומקלחת עשינו בקערה.

לבסוף הגענו למחנה העולים בחדרה ושוב שיכנו אותנו באוהלים עם עוד משפחות. קיבלנו אוכל בחדר אוכל ולמעשה המתנו לסידור קבוע…כך עבר חודש. את הילדים אספו לחדרים ולימדו אותנו אותיות עבריות. דברתי רוסית, רומנית, יידיש, אך לא עברית.

 

סיפרו לנו שישנם בתים שניבנו עבור עולים חדשים אך עדין יורים באזור (התקופה שלהי מלחמת השחרור והיריות באו מכיוון תל-מונד) אימא אמרה: יש גג על הראש זה לא מפחיד אותי ונשתדל לקבל בית. וכך לאחר בקשה אושר לנו בית בשיכון באבן יהודה. מבית העולים חדרה קיבלנו מיטות סוכנות מתקפלות. העמסנו את המיטות ומעט מטלטלים על משאית וכך הגענו לבית.

 

ביה"ס היה במבנה המועצה כיום. שם למדו תלמידי הכיתות הנמוכות, והכיתות הגבוהות למדו בצריפים במקום שהיום נמצא קופת חולים של ההסתדרות. גם אני הלכתי לביה"ס. כעולה חדשה לבשתי שמלה ונעלתי נעליים גבוהות עם שרוכים. הייתי שונה מהצבריות וכמובן נושא לגיחוך. הקליטה הייתה קשה, עברית לא ידעתי, הילדים לא הבינו אותי ואני לא אותם, מזל שהמורה ידעה קצת יידיש וכך במאמצים רבים הגעתי יום יום לביה"ס ובמשך הזמן למדתי את השפה, והייתי לתלמידה טובה.

 

היינו חוזרים מביה"ס, אף אחד לא חיכה לנו בבית כי ההורים היו בעבודה. לא היו לנו סבים וסבתות, הכנו לעצמנו משהו לאכול. בדרך כלל אימא הייתה משאירה לי מרק ירקות סמיך ומשביע וגם משמין. אחר הצהריים היינו יוצאים לרחוב שהיה בסך הכל שביל של חול ומשחקים בתופסת, מחבואים, ב-5 אבנים. לא היו לנו משחקים בבית, גם לא רדיו וכמובן לא טלוויזיה.

 

כרגיל הסתדרנו הילדים, לפעמים רבנו ולעיתים התחבקנו. בהתחלה לא היה לנו קשר עם הילדים במושבה. וכשלמדנו לדבר עברית נוצרו קשרים חברתיים. ילדי היישוב הוותיק באו לבקר בשיכון וגם הזמינו אותנו לביתם.

 

במשך הזמן זרענו תירס, גידלנו תפוחי אדמה לצרכים הביתיים. נטענו עצי פרי, שתלנו פרחים וכך הבית נראה יפה ולא שומם. כמונו עשו השכנים. לאט לאט השיכון לבש צורה אחרת מוריקה ופורחת.

   

 

 

"אני נהניתי מאוד לשמוע את סיפור ילדותך ועלייתך לארץ, למדתי עליך ומכאן הבנתי שבימים ההם החיים לא היו קלים. שמחתי לבקר אתך בבית הראשון שגרת במושבה "שיכון חדש"".

משוב של סבתא ליעלי:

"ליעלי: שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לשבת אתך חמודה, לספר לך את סיפור עלייתי והסתגלותי בארץ הקשבת קשב רב. הרגשתי שאת מפנימה את דברי ובבוא הימים תוכלי לספר את סיפורי לכל המשפחה."

 

http://www.flipsnack.com/ariellaka/ftpszsqlt.html     

 

תשע"ה