מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה מרציאנו, ואני סבתא של אליה מרציאנו.

נולדתי באוגוסט 1941. בנערותי שם משפחתי היה סבח. היו לי 12 אחים ואחיות משתי אימהות. אמי נפטרה כשהייתי בגיל 6. היום שבו אימא שלי נפטרה היה היום הכי עצוב בחיים שלי. שמות אחי ואחיותיי: יוסף, אברהם, יעקב, איוני, אידה, סוזן, בנימין, דינה, בת שבע, רחל וזהבה.

חיינו במוגדור – אסואירה  שבמרוקו. זו  עיר נמל במרוקו הממוקמת לחוף האוקיינוס האטלנטי בין קזבלנקה לאגאדיר. העיר שוכנת סביב מפרץ. היה לנו בית קטן ונחמד מול הים. ילדותי הייתה יפה ומלאת קסם.

יום אחד החליטה משפחתי להעפיל לישראל. ארזנו את כל מטלטלנו. נסענו באוטובוס שעות רבות ממוגדור לקזבלנקה. משם המשכנו את דרכנו באנייה. הפלגנו באנייה לכיוון העיר מרסיי שבצרפת. הגענו למחנה המעבר לעולים קונדרנס שליד מרסיי, והמתנו לאנייה שעמה נפליג לארץ ישראל. שהינו שם מספר חודשים עד שהחלטנו שהגיע הזמן לעלות לארץ. ארזנו את מטלטלנו בפעם השנייה, ועלינו על האנייה בחרדת קודש. כל משפחתי הייתה נרגשת לעלות לארץ ישראל. באנייה היה נחמד. אחרי כמה ימים מסעירים הגענו לנמל חיפה. לא אוכל לתאר את ההתרגשות והצעקות של כולם." ארץ הקודש!" – "הגענו לארץ ישראל"!

לפתע ראינו אוטובוס, הנהג דהר לעברנו וקרא לנו לעלות. האוטובוס לקח אותנו למחנה עולים, מעברה, בבאר שבע. שהיתי שם במשך השנים 1956-1960.

בנערותי אהבתי את מקצוע הרפואה. לאחר כמה חודשים במעברה עברתי קורס אחיות, ונשלחתי לעבוד במושב איתן בתור אחות הקהילה. כל זה אירע כשהייתי בסביבות גיל 20. לאחר כמה שנים הכרתי את בעלי אברהם  (אלברט) והתחתנו, בחרנו להתיישב בבאר שבע ועד היום אנו גרים בה. נולדו לנו 2 בנות ובן.

בחתונתנו

הזוית האישית

זהו סיפורי, שמחתי לספר לכם, מקווה שנהניתם.