מאגר סיפורי מורשת

סבתא גילה (גוסטבה) נולדה ב 24 לספטמבר 1946, בפולין בעיר פביאניצה, כבת בכורה לאם סלה ולאב איגנץ למשפחת גולדרינג. עד גיל 9 הייתה בת יחידה ובשנת 1955 נולד אחיה צביקה. כשנולד אחיה ההורים הכינו כיבוד לברית והזמינו מוהל. כשהגיעה שעת ברית המילה המוהל לא הגיע ואחרי ברור קצר המשפחה הבינה שהוא פחד להגיע. כתוצאה מאירוע זה הבין אביה שכדאי לעזוב את פולין ולעבור לארץ ישראל, המטרה שלו הייתה להשיג את כל האישורים לצורך עלייה לארץ ישראל, משימה מאוד לא פשוטה בימים עברו.

לאחר שאביה השיג את האישורים החל תהליך האריזה והמשימה הייתה לא פשוטה חלק מהדברים היו בלתי ניתנים להעברה את היו דברים רבים שלא הייתה ביכולתם לקחת אבל אביה מאוד רצה לקחת את מכונת התפירה של אימו וגם כיסא מפינת האוכל שלהם כמזכרת לאחיו שחי אז בארץ. כאמור סבתא הייתה ילדה ושמעה את הוריה מדברים שאסור להביא תכשיטים ובתור ילדה התחילה לדאוג שלא יתנו לה להוציא מפולין את הטבעות שלה. לפני הנסיעה נפרדה מחברתה בוגדנקה והן הצטלמו למזכרת על מנת שלא לשכוח אחת את השנייה.

בזמן שנסעו מפולין לפראג סבתא ממש פחדה וכל פעם שאמרו שמתקרבים לגבול היא החביאה את הידיים מאחורי הגב לאחר שעברו את הגבול הטבעות עדיין היו אצלה ואף אחד כמובן לא התעניין בהם.

מפראג המשיכו במסע ועלו על רכבת לוינה שבאוסטריה. בוינה נשארו כל היום טיילו בעיר להנאתם הזכרון הוא  שזו עיר יפה מאוד. המסע ממשיך ובלילה יצאו שוב ברכבת לכיוון גנואה שבאיטליה. כשהגיעו לגנואה, התמקמו במלון שהבעל הבית היה יהודי ואשתו נוצרייה ושמה לינה. היא הייתה מקסימה והתייחסה אליהם בחמימות רבה. הייתה קבוצה של ילדים וזה לא הפריע לה על אף כל הרעש שעשו כל הזמן. היא מצאה לילדים תעסוקה כדי שלא ישתעממו ונתנה להם להיות במטבח ולעזור. היא לקחה את כל הילדים לשוק לעזור לה בקניות ותמיד בסוף קנתה להם הפתעה קטנה.

בזמן ששהו במלון אביה של סבתא לקח אותה לטיולים ובאחד הטיולים ראתה דוכן צדפות מאוד יפות ונשארה להסתכל על הדוכן. אחת הנשים שקנתה צדפות, פתחה צדפה והציעה לה לאכול, אבל אביה משך אותה ביד ואמר שהם כיהודים לא אוכלים את זה!  אחרי חודש הגיע תורם להגיע לאונייה ששטה לארץ ישראל שמה של האונייה הוא "פצה". האונייה הייתה לא גדולה במיוחד וכל גל היא הייתה מתנדנדת. אנשים הרגישו לא טוב והם לא יכלו לאכול.

השייט באוניה היה עד ההגעה לנמל בחיפה ב- 27 למרץ 1957. כשירדו מהאונייה, דודתה של סבתא באה לקבל את פניהם ואמרה שכדאי להחליף לה את השם לשם ישראלי ואמא שלה אמרה ששמה בישראל צריך להיות זהבה על שם סבתה. דודתי אמרה שזה שם שאינו מתאים, הציעה וקבעה שהשם גילה מתאים לה יותר וכך קראו לה מאותו היום גילה. מחיפה נשלחו למעברה הנמצאת בלוד, שם קיבלו פנקסי מזון בכדי לקבל אוכל כי אז לא היה כל כך הרבה אוכל וזהו סיפור עלייתה של סבתא גילה לארץ.

הזוית האישית

חוויה מרגשת מכבדת ומקרבת מאוד בין הדור הוותיק לדור החדש. קשר מדהים שנוצר בין סבתא לנכדה עם סיפורים וחוויות שלא ניתן היה לשמוע במקום אחר. ובאותו מעמד, הדור סבתא, למדה מהנכדה שיעורים במחשבים.