מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור העלייה של סבא חביב

סבא חביב ונכדו כפיר במפגש
סבא וסבתא ביום נישואיהם
מסע ההפלגה לקח כשבועיים, ימים קשים ולילות קרים. התנאים באנייה היו גרועים וקשים.

סבא חביב מספר לנכדו כפיר שמואל.

שמי חביב כהן, נולדתי בשנת 1952 בפרס (איראן), להוריי אברהם חנוך ושושנה כהן, עיר הולדתי נקראת "משהד", העיר השנייה בגודלה באיראן.

בשנת 1953 שנה אחרי שנולדתי, החליטו הוריי לעלות לארץ ישראל. מכיוון, שאמי רצתה להתאחד עם ההורים שלה, שעלו קודם לכן לארץ ישראל והתגוררו בירושלים. אמי ואבי גם רצו מאוד לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה.

אבא של אבי ז"ל (סבי) היה הרב והמנהיג של היהודים בעיר משהד. בפרסית קראו לו "מולא", בעברית זה הרב, הוא היה מוהל, שוחט, ומנהיג הקהילה. לצערנו, הוא לא זכה לעלות לארץ ישראל כי הוא נפטר ונקבר בפרס.

כשהוריי החליטו לעלות לארץ, הגיעו אליהם נציגים מארץ ישראל, ועזרו ל הם בתהליך העלייה. הוריי, חמשת אחיי וסבתא שלי התכוננו לעלייה. המשפחה התחילה להכין את הציוד הדרוש לנסיעה: בגדים, נעלים וקצת מזון. את כל שאר הדברים הם השאירו בפרס. נפרדנו משכננו היהודים שנשארו שם, ועלינו לספינה שהוכנה מראש לנסיעה בלב ים לארץ ישראל.

מסע ההפלגה לקח כשבועיים, ימים קשים ולילות קרים. התנאים באנייה היו גרועים וקשים. לא היו לנו מיטות לנוסעים, ישנו על רצפת האנייה. בלילה היו מניחים מזרונים ופורסים שמיכות על הרצפה. לא היו מקררים בספינה. אכלנו אוכל מקופסאות שימורים ולחם ישן, שהיה שמור כמה ימים. בדרך חווינו ניסים  גדולים. לילה אחד השתוללה סערה וסופה חזקה בלב ים. האנייה החלה להיטלטל מצד לצד. כל נוסעי האנייה היו בפחד נורא, פחדנו מאוד שניטבע בים.

לאחר 14 יום הגענו לארץ ישראל בשירה, ריקודים ובשמחה רבה. פקידי הקליטה בארץ קיבלו אותנו יפה. לאחר שהגענו, העלו אותנו למשאיות וכלי רכב, ולקחו אותנו למחנה העולים, שנקרא "שער אפרים", שהיה ממוקם בבקעת בית שאן בצפון. שם קיבלו העולים בית למגורים, שהיו עשויים מאוהלים, צריפים ופחונים. גודל הבתים היה מותאם למצב המשפחתי. אנחנו קיבלנו מבנה מפח עם מעט ציוד ומיטות מברזל ומזרוני קש. את כל הבגדים שלנו אחסנו בארגזים. במחנה העולים לא היה גן, ולכן, היו משפחות, שהיו מארגנות משחקים מאולתרים עבור הילדים.

תמונה 1
תמונה 2

לאחר מספר שנים, בשנת 1956 העבירו אותנו ל"מעברת מסמיה", הנמצאת סמוך לצומת ראם. היו אלו בתים ערבים נטושים, במקום זה הקימה המדינה את מעברת משמיע שלום, שכונתה גם מעברת מסמיה. המעברה פונתה בשנת 1958 ותושביה השתכנו ביישוב בני עייש. אנחנו עברנו בשנת 1960 לגור בישוב "בניי עייש", מקור השם "בני עיי"ש" הוא ראשי תיבות שמו של רבי עקיבא יוסף שלזינגר, רב ומקובל מראשוני הפועלים באופן מעשי לרכישת אדמות בארץ ישראל. זה הסיפור של סבא שלי ושלי.

תמונה 3

הזוית האישית

הנכד כפיר: שמחתי לשמוע את סיפורך, סבא. תודה רבה שהקדשת מזמנך. הרבה בריאות ונחת.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, בעוד דיירי מחנות העולים פורנסו על ידי הסוכנות היהודית.

הרב עקיבא יוסף שלזינגר
הרב עקיבא יוסף שְלֶזינגר (או עקיבה יהוסף שלזינגר) (ה' בכסלו תקצ"ז, 1837, פרשבורג – א' באייר תרפ"ב, 1922, ירושלים) היה רב הונגרי שעלה לירושלים. לחם באורתודוקסים המתונים ובנאולוגים גם יחד, דגל בהתיישבות בארץ ישראל, בחקלאות, תמך בהקמת בתי חרושת וגדודי שמירה, והיה מהראשונים שפעלו באופן מעשי לרכישת אדמות ולפיתוח החקלאות בארץ.

ציטוטים

”ב"ה, זו זכות גדולה לחיות בארץ ישראל, ולגדל ילדים ונכדים בה.“

הקשר הרב דורי