מאגר סיפורי מורשת

סיפור מסע העלייה מפרס

נולדתי בפרס בעיר שושן הבירה. למדתי בבית ספר אליאנס עד כיתה ג' ובשנת 1951 עשינו עלייה כל המשפחה. העלייה שלנו לא הייתה קלה, עברנו משושן הבירה לעיר טהרן נסיעה של שתיים עשרה שעות, נשארנו שבוע בטהראן שם נפגשנו עם עוד משפחות ויצאנו לדרך. נסענו כמה ימים באוטובוס, משאיות וכמובן גם רכבות.

סוף סוף הגענו לטורקיה, בעיר איסטנבול קיבלו אותנו אנשי הסוכנות ומשם העבירו אותנו לבית כנסת, שהיה פנוי. היינו שם בערך כעשרים משפחות, כל משפחה תפסה לה פינה, זה  כמו הבית מלון שלנו למשך שבועיים. שוב יצאנו לדרך, הפעם עם אניית משא, כמובן שזה לא היה קל. ישנו בקומה למטה, שם לא היה נוח ולא נעים. בקיצור, אחרי ארבעה ימים של הפלגה, הגענו לנמל חיפה. הייתה קבלת פנים עם כיבוד –  פרוסה לחם עם מרגרינה ומשם ישר הועברנו למחנה עולים. ממחנה העולים הגענו בהמשך לירושלים בה נשארנו מאז ועד היום

סיפורו של חפץ – הוילון הרקום של מרים

מרים הביאה לפגישתנו, וילון – חפץ  שהיה שייך לאמא שלה. אמא שלה הכינה את הוילון במו ידיה, זה היה לפני 80 שנה, ואולי יותר. מרים כבר בת 75 והיא אומרת שוילון זה קיים כבר כ – 95 שנים אצלם במשפחה. זהו למעשה וילון בו רקום כיתוב בפרסית, הוא כולו עשוי בעבודת יד.

 וילון – מפה רקומה בעבודת יד

מרים מספרת: "בתקופה של אמי, הבנות למדו בבית הספר ביום לימודים ארוך: בבוקר למדו לימודים רגילים ובשעות אחרי צהריים התעסקו ולמדו תפירה או ריקמה לפי בחירה. אמי בחרה ללמוד ריקמה, במסגרת זו היא הכינה את הוליון הרקום. אני קבלתי וילון שאמי עבדה עליו כשנתיים, וילון מרשים זה היה חלק מהנדוניה שהבנות היו מכינות בחוץ לארץ, זה היה חלק מהנדוניה, שהכינה כל כלה.

הזוית האישית

שובל סיבוני: בהתחלה חששתי מלעבוד לבד עם מרים, אך עם הזמן הצלחתי להכיר אותה ואת האישיות שלה והיה לי כיף לעבוד איתה. עניין אותי להכיר את הסיפור חיים שלה. אני מרגישה שהצלחתי לקדם אותה בעבודה מול מחשב – היא שולטת טוב יותר במקלדת, מצליחה להכנס לבד לגוגל ולהוריד תמונות למצגת. נהנתי מהתהליך.