מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור העלייה של מרים חפץ

סבתא ואני בתוכנית
כשסבתא שלי הייתה ילדה
המסע לארץ ישראל

שמי מרים. נקראתי כך משום שההורים שלי חיפשו שם אחרי סבי. הם חיפשו שם בעברית, שיש לו אותיות משותפות עם השם "מרדכי". בשם "מרים" ישנן האותיות מ', ר' ו י'.  

אני ואמי 

תמונה 1

נולדתי בתאריך 31 בינואר 1930 בעיר שנקראה בזמני דאנציג. זו 'עיר חופשית', שלא הייתה שייכת לשום מדינה. אני דיברתי גרמנית. אחרי מלחמת העולם השנייה העיר צורפה לפולין. השם שלה עכשיו הוא "גדנץ", זו עיר נמל גדולה.

אני לא זוכרת הרבה דברים מהחיים שלי בעיר הולדתי. אני בסך הכל זוכרת את שפת הים שמאוד אהבתי. אפילו כשהייתי חולה, הלכתי לשחות בים. בסוף הקאתי ולקחו אותי לבית החולים מהים. אהבתי את הים. זה הזיכרון היחיד שיש לי מעיר הולדתי, דאנציג.

ילדותי בדאנציג

תמונה 2

שנה לפני שעליתי לארץ, ההורים שלי ביקרו כאן בתור תיירים ושהו בארץ חודש ימים. אימא שלי החליטה שהיא לא רוצה לחיות יותר בגלות, והיא רוצה לעלות לארץ ישראל. אימא שלי הרגישה כבר בשנת 1935 שמסוכן ליהודים לחיות בדאנציג, היו שם כבר תהלוכות של הנאצים. לפני שהם עזבו את הארץ הם קנו מגרש בחיפה. הם חשבו שאם הם יעלו ארצה הם יבנו בניין, יגורו באחת הדירות, ואת יתר הדירות הם ישכירו. לאחר שההורים שלי החליטו סופית לעלות ארצה, אבא שלי נסע ראשון כדי לבנות את בית.

לקראת העלייה לארץ נסענו ברכבת. אימא שלי לקחה אותנו לבקר את בני המשפחה שלנו, שחיו בפולין וברוסיה, כדי שנכיר אותם וניפרד מהם. כשבגרתי הבנתי, שזו הייתה הפעם האחרונה שפגשתי את הקרובים שלי, חלקם ילדים וחלקם מבוגרים, כי כולם נרצחו בשואה ואימא שלי הייתה מספיק חכמה, כדי לברוח בזמן מאירופה. אני זוכרת שבאנו לעיר אחת, בה אמי נכנסה איתי לחנות וקנתה לי משחק. אימא שלי אמרה לי שהיא צריכה לנוח ושאחותי לאה אחראית עלי, ואנחנו יכולות לשחק.

עלינו לאנייה בנמל קונטץ ברומניה. נסענו באנייה עד לנמל חיפה, ההפלגה ארכה חמישה ימים. הגענו לארץ ישראל על סף יום הולדת השש שלי. הגענו בשלושה עשר בינואר 1936, ויום ההולדת שלי היה בשלושים ואחד בינואר. שנה עברית: תרצ"ו. כשהגענו לנמל חיפה, לאה אחותי צעקה כשראתה מרחוק את אבא שלנו מחכה בנמל. כשהגענו לארץ אבא שלי כבר היה פה. הבית שאבא שלי בנה עוד לא היה גמור, ולכן גרנו שלושה שבועות בפנסיון. אחרי שהתבגרתי המקום הפך להיות מרפאה של קופת חולים. בכל פעם שהייתי חולה, הלכתי עם אבא או עם אימא שלי לקופת חולים והייתי נזכרת בפנסיון הזה. היום הבניין משמש כגן ילדים. בבניין, שאני גרה בו עד היום, הייתה לנו דירה של ארבע חדרים בקומה השלישית. בהתחלה היה לי קשה בארץ, משום שלא ידעתי אף מילה בעברית. נכנסתי לכיתה א' באמצע שנת הלימודים ולא הבנתי מה המורה מדברת. ישבתי בין ילדים, הם נהנים, ואני לא מבינה דבר. התחלתי לבכות. המחנכת אמרה לי לצאת החוצה ואז אני החלטתי שאני חוזרת לפנסיון, כי אני לא רוצה להיות בבית הספר.

אני בכיתה אלף

תמונה 3

בבניין בחיפה גרנו ארבע שנים וחצי. בחופש הגדול נסענו לירושלים. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה והתחילו להפציץ את חיפה. אמא שלי החליטה שאנחנו נישאר בירושלים, כי אימא שלי העריכה שלא יפציצו את ירושלים, כי היא עיר קדושה. התגוררנו בירושלים עד שכל אחת משלושתנו (לאה, מלכה ואני) התחתנו. כשהתחתנו עזבנו את ירושלים, ובעקבותינו גם ההורים שלנו עזבו. כשאני חזרתי לחיפה חזרתי לגור באותו הבניין אבל בדירה יותר קטנה. כעבור שנה ירדתי לקומה הראשונה לדירת שלושה חדרים, ומאז אני מתגוררת באותה הדירה ובאותו הבניין, שגילו כמעט כגילי.

הזוית האישית

הנכד אמיתי: היה מרתק ולמדתי דברים על המשפחה שלי, נהניתי מאוד.

מילון

דאנציג
העיר החופשית דאנציג הוא השם שניתן לממשל בעיר גדנסק (בגרמנית, דנציג) בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. הסכסוך בדבר מעמדה של העיר החופשית דנציג, בין גרמניה הנאצית ובין פולין, היה אחת העילות שהציגו הנאצים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לא חשוב, אם עשיר אתה או עני. העיקר שתהיה בן אדם“

”אימא שלי הרגישה כבר בשנת 1935 שמסוכן ליהודים לחיות בדאנציג, היו שם כבר תהלוכות של הנאצים“

הקשר הרב דורי