סיפור העלייה של מטילדה טרמר
כשחיינו ביוגוסלביה אבא עבד כשוטר. באלבניה הוא פגש מכר ושאל אותו האם הוא מוכן להשכיר לנו דירה (בעיר ברט באלבניה) שם חיינו קרוב לשנה, עד לכניעת איטליה. אבא הבין שמשהו משתנה ושהם לא יכולים להישאר שם. הוא הבין שהם חייבים להגיע לארץ ישראל, לברוח.
אבא ביקש ממכר אלבני, שהיה חייב לו טובה, שיסתיר את משפחתו וישמור עליה בביתו. היינו ארבע בנות ואמא. אותו מכר היה חייב לפזר את משפחתי כדי להגן עלינו, לכן הוא שלח את אחותי לבן דוד שלו כדי שאחותי תעזור לו בעבודתו. הוא היה רופא שיניים, והוא ואבא תמיד דאגו לומר לנו שאסור לנו להגיד שאנחנו יהודים. את שתי אחיותיי אותו מכר שלח לדודות שלו, ואני, אבא ואימא הסתתרנו יחדיו. בהמשך נסענו לכפר, שם חיינו בדירה קטנה עד תום המלחמה.
אחרי כמה זמן היינו חייבים להתחיל במסע עלייה לארץ. הגענו לסקנר ומשם נסענו ליוגוסלביה. נרשמנו ברשימת ההמתנה כדי לעלות לאנייה שיוצאת מיוגוסלביה לארץ ישראל. עלינו לארץ ברגע שאִפשרו לנו לעלות. לאנייה לקחנו רק מזוודה, שבה היו בגדים שהספיקו לנו לשבוע אחד בלבד. אך האנייה שלנו הלכה לאיבוד באמצע הים, ולכן היינו על הספינה כשלושה שבועות. חיינו על הספינה מבלי אפשרות לאכול. רק אחרי המסע המפרך והארוך הזה הגענו סוף סוף לארץ ישראל.
הזוית האישית
יי
מילון
הַמְתָּנָהפירוש-הפעולה של מי שממתין, מחכה; ציפייה. רשימת המתנה-רשימה שנוצרת עם האנשים שאין להם מקום פנוי כרגע.