מאגר סיפורי מורשת

אני והמשפחה שלי רצינו לעלות לארץ ישראל מפרס (אעיראן) מהעיר אראק, גרנו  ברחוב מוחסני. לא מכרנו את הבית, כל הרכוש שלנו היה בפנים כשעזבנו, הותרנו מאחורינו כלים יקרים של כסף, שטיחים גדולים, עבודות יד ועוד. זה היה שנה לךאחר המהפכה באיראן, המשטר הקשה עלינו ולכן זה היה יותר כמו בריחה מאשר עלייה. כל אחד יצא עם מזוודה אחת בלבד. חודשיים אחרי שעלינו התחילה מלחמת עיראק ואיראן, אז סגרו את כל הקו האוירי של איראן, אנשים שתכננו לברוח ממנה נשארו באיראן ונאלצו לברוח בדרכים מסוכנות דרך טורקיה.

כשארזנו את המזוודות לפני לפני העליה למטוס, שמתי בתוך מזוודה של בנותיי התאומות בין הבגדים שטיח קטן מעבודת יד שפורסים על השולחן שבחדר אורחים. הוא היה יקר ואהבתי אותו מאוד. כשהגענו לשדה התעופה באיראן (פרס) פתחו את המזוודה שלהן והמאבטחים ראו שיש את השטיח הקטן שלי. המאבטחים הוציאו את השטיח ושאלו: "מה זה?" ולאחר מכן הם זרקו אותו לצד ולא נתנו לי לקחת. אני הייתי מאוד עצובה.

כשהגענו למטוס עלינו עליו והגענו ליוון. מיוון נסענו במטוס אחר לישראל. אני לעולם לא אשכח את הסיפור הזה. תודה לאל שאנחנו בארץ, זו המדינה שלנו. אני זוכרת עוד שהייתי ילדה קטנה, את סבא שלי מספר על ישראל וירושלים, וכולם שאלו "מתי מגיעים לירושלים?". ועכשיו הנכדות שלו והנכדים שלו פה בירושלים.

ציורים שציירה סבתא אורה 

למצגת הסיפור המלא:

הזוית האישית

החוויה שלנו מתכנית הקשר הרב דורי היא שיותר התקרבנו, הכרנו ולמדנו דברים אחת על השנייה.

סבתא אורה: אני שמחה שאני משתתפת איתך בתכנית קשר הרב דורי.

הנכדה יעל: את הסבתא הכי!! טובה בעולם אני אוהבת אותך מאוד, שיהיה לך המון בריאות, שמחה ואושר אוהבת המון !