סיפור העלייה שלי
העליה שלי הייתה חוויה מאוד טראומטית ואני זוכרת אותה על פרטיה, למרות השנים שחלפו.
העלייה
לארץ וההתמקמות:
בשנת
1948 הגיעו מהארץ שליחים של הסוכנות היהודית ושליחים מההכשרה, והם הסבירו לנו מה
יש בארץ ומדוע כדאי לנו לבוא ולעשות עלייה ולא לחיות בין הגויים. לאחר
שעברנו את השואה ביוגוסלביה (לשעבר), המפגשים עם השליחים נערכו בקהילה
היהודית.
התארגנו
לעלייה ומכיוון שבעיר הולדתי סרייבו, לא היה חוף ים, נלקחנו לעיר רייקה שבקרואטיה,
בה יש נמל גדול ושם עלינו לאנייה יוונית בשם "קֶפלוס" שהובילה בזמנו
בהמות. בחורף
1948 הים היה סוער מאוד והאנייה איבדה את כיוון הדרך לחיפה. טולטלנו
בים 16 יום (בארץ חשבו שאבדנו).
ההגעה לארץ:
בנמל
חיפה עם ירידתנו (בסוף שנת 1948) רוססנו בחומר
הדברה בשם דידיטי.
(ברדתנו
מהאנייה שרנו שירי מולדת כמו: אנו באנו ארצה, אל יבנה הגליל ועוד…) מחיפה
העבירו אותנו למחנה עולים בבאר יעקב (שהיה מחנה צבאי אנגלי ועד היום יש שרידים
ממנו).
ההתמקמות:
ההורים עבדו בקטיף פרי הדר בפרדסים שבאזור. אחרי
כ- 6 חודשים ששהינו בבאר יעקב, התמקמנו
בבית שנטשו אותו הערבים (בבית בן 2 קומות) בשכונת בקעה, ברחוב דרך בית לחם. בחצר הבית היתה באר ממנה שאבנו מים לצורכי היום יום
בקיץ
1949 נולד אחי דוד ואני עזרתי להורים בגידולו. למדתי
בבית ספר עממי בשם "גאולים" שם למדנו בחופשים את השפה, את השירים וידיעת
הארץ.רבים (בבניין בן 2 קומות) בשכונת בקעה, ברחוב דרך בית לחם. בחצר
הבית היתה באר שממנה שאבנו מים לצורכי היום יום.
אמא שלי:
שם
אמי לפני נישואיה:
רבקה טרינקי. בתחילה
אמי נישאה ליוסף פררה. בעלה (אבי) יוסף, נהרג בתחילת המלחמה (במחנה השמדה בשם אושוויץ
בגרמניה). בתום המלחמה (1945) אמי נישאה בשנית ליעקב כהן (שמשפחתו כולה נהרגה באותה
מלחמה ארורה). אמי
סחבה אותי ממקום למקום כי הייתי תינוקת. לאחר ארבע שנים של נדודים ממקום למקום,
הסתיימה המלחמה וחזרתי עם אמא לעיר מולדתי סרייבו.
אמי
היתה עבורי הדמות, שבמשך כל תקופת השואה ליוותה אותי והצילה
את חיי.
מילון
די-די-טיבעת קליטת גלי העלייה הגדולים בראשית ימי המדינה, נהגו לרסס את כל העולים החדשים בדי-די-טי, במטרה להשמיד טפילים שהיו על עורם. פעולה זו נתפסה כמשפילה בעיני חלק מהעולים.
ציטוטים
”אמי היתה עבורי הדמות, שבמשך כל תקופת השואה ליוותה אותי והצילה את חיי.“