מאגר סיפורי מורשת

הסיפור חיים שלי

קוראים לי גלנדה קנטור. נולדתי בניו אורלינס שבאמריקה. בשנת 1949. יש לי אח גדול ואחות קטנה. אבא שלי היה רופא עיניים אף אוזן גרון, והוא הצטרף לצבא האמריקאי ושם פגש את אמי.

בבית חינכו אותנו להיות ציונים. בגיל 10 הצטרפתי לארגון ציוני שנקרא "יהודה הצעיר". שם היו פעילויות בקשר לארץ ישראל ובנוסף הייתי שם בריקודי עם. גדלתי במשפחה מסורתית ששמרה כשרות אבל לא שמרה שבת. הארגון יהודה הצעיר היה אותו דבר. חגגנו את כל החגים וגם את יום העצמאות ויום הזיכרון. הלכתי למחנה קיץ של יהודה הצעיר וגם לסמינריונים שהיו בחורף ובאביב. באחד מהסמינריונים פגשתי את בעלי כשהייתי בת 16. עבדנו ביחד במחנה קיץ כמדריכים ואחר כך גמרתי תיכון ונכנסתי לאוניברסיטה. בגיל 19 אני ובעלי התחתנו, ועברנו לגור במגורי סטודנטים באוניברסיטה. הוא היה באוניברסיטה של עורכי דין ואני הייתי בתוכנית של חינוך הגיל הרך. כשסיימנו לימודים עברנו לגור בממפיס טנסי, והצטרפנו לקהילה שומרת שבת.

כשהייתי בארגון יהודה הצעיר, תמיד דיברו על עלייה לארץ ישראל ורציתי לבוא לארץ.

בשנת 1983 הגשמנו חלום!! ועלינו אני ובעלי וארבעת ילדינו לארץ ישראל. שם גרנו שנה במרכז קליטה במבשרת ציון ולאחר שנה, בשנת 1984 הלכנו לחפש יישובים ומצאנו את שילה. שילה הייתה בסה"כ בת 6 מאוד קטנה, היו בה קרוואנים, לא היו הרבה שבילים ולא היו מים וחשמל באותו הזמן. היינו 70 משפחות. היה רק בית ספר יסודי עד כיתה ו'. הילדים שהיו מעל כיתה ו' היו צריכים לנסוע לבית ספר בבית אל בהסעה מיוחדת. הבנות היו קמות בחמש לפנות בוקר כדי לשטוף את הבית וכדי לתלות כביסה. בקרוואנים היו משפחות שעודדו אחד את השני בקשיים. גרנו אני, בעלי וארבעת ילדינו בקראוון קטן וצפוף.

יש לי חוויה שגרנו בשורה של קראוונים מאוד קטנים ולא היה מקום לכל החפצים, ריהוט, בגדים… והיינו צריכים לקנות מחסן מחברת זים של 20 מטר, כדאי שנוכל להכניס את כל התכולה שלנו, וכולם היו גרים ליד כולם עשינו ארוחות משותפות ועזרנו  בבייביסיטר אחד לשני היינו כמו משפחה  והילדים היו קרובים.

לא ראיתי את עצמי כחלוצה אבל מהסיפורים שאני מספרת לאנשים הם תמיד אומרים לי שאני חלוצה.

לאחר שנה שבה התגוררנו בקראוונים עברנו לשכונה עליונה בשילה, וגרנו שם. ולאחר כמה שנים בנינו עוד חדרים וסלון שיהיה לנו יותר נוח. ונולדה לי הבת החמישית שלי והמשכתי לעבוד במכללה בבית וגן, בשיטת מונטוסורי. זה היה גן ילדים לילדים רגילים וקיבלנו מהמכללה סטודנטיות לעשות סטאז ומורה למוסיקה ולהתעמלות. עבדתי שם 8 שנים ואחר כך פתחתי גן מונטוסורי בהר נוף, עבדתי שם 19 שנה.

לאט לאט ציפורה התחתנה ואחריה גם מינה ורבקה… ואז גם שרה התחתנה וגם אסתר-לאה. כולן למדו והם עובדות בכל מיני עבודות: ציפורה היא רואת חשבון וגרה בקדימה בגרעין תורני. מינה עובדת ברפואה אלטרנטיבית וגרה ביצהר. רבקה עובדת כאחות וגרה באמריקה עם המשפחה. שרה עובדת כאחות גם וגרה בקדומים עם משפחתה ואסתר-לאה עובדת כאחות וגרה בהרצליה עם גרעין תורני. כיום יש לי 28 נכדים.

כשאני רואה את כל התהליך שעברתי מהעלייה לארץ ועד היום אני מרגישה שאני יותר חזקה ושיש לי ניסיון להתמודד עם כל הקשיים והמיכשולים בחיים.

הזוית האישית

גלנדה ותיקה: אביגיל ואביה היו מאוד עדינות ונחמדות הן עזרו לי להעלות את הסיפור למחשב ולהשאיר מזכרת נצח לדורות הבאים שילמדו מהסיפור שלי וישאבו כח לדרך שלהם בחיים.

מורשה: פגשתי אשה מדהימה גרמה לי להעריך יותר את מה שיש לי, את הארץ שלי את החברות והמשפחה שלי. העבודה ביחד הייתה נעימה וכייפית! אני מסתכלת עליה בהערצה על כל הדרך שעשתה וגאה בה ממש!

אביגיל: גלדה היא אישה מדהימה! למדתי ממה הרבה על הארץ ועל המסירות שלה לכל דבר! למדתי מגלדנה להעריך את מה שיש לי ולראות את הטוב בכל דבר. גלנדה היא אישה מאוד חזקה ומסורה ממש התחברתי לסיפור המדהים שלה! אישה להערצה!