מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בטהרן (עיר הבירה של איראן) בשנת 1954.

עליתי לישראל בשנת 1979 עם בעלי ושני ילדי. ילדתי השלישית נולדה בישראל. העליה לארץ בוצעה בעקבות המצב הביטחוני באיראן. באותה עת היו רוחות מלחמה בין איראן לעיראק.   זכור לי כי ברחובות היתה אווירה של פחד. שמענו מוסלמים צועקים "אלללה אכבר", בכל מקום. הבנו שעלינו לעזוב ולהציל את עצמנו ואת המשפחה.

בשנת 1979 אני ומשפחתי טסנו לישראל מפרס כדי לקבל אזרחות ישראלית. התגוררנו בבית המשפחה בארץ ולאחר כשנה החלטנו לחזור לפרס כדי להביא את הרכוש שלנו ולסגור את העסק בצורה מסודרת. היתה לנו חנות של בדיי גברים ובעלי היה סוחר בדים גדול.

בעלי ואני החלטנו שאחזור לארץ עם הילדים ובעלי ישאר בפרס. ילדיי ואני טסנו דרך גרמניה ושווייץ לישראל. ימים ספורים לאחר שעזבנו את איראן, התחילה מלחמת איראן-עיראק וכל היציאות נסגרו. כתוצאה מכך, בעלי נשאר בפרס לבד כדי לסיים ולסגור את העסק ולמכור את הרכוש. על מנת להצליח לצאת מהמדינה הוא שילם לרופא והוציא מסמכים שהוא כביכול צריך לעשות ניתוח בחו"ל וזאת כדי שיאפשרו לו לעזוב. תהליך זה לקח שנה ובסופו התאחדנו במדינת ישראל. יש לציין שפנחס, בעלי הצליח להוציא חלק מהרכוש כדי שנוכל לבנות חיים בארץ.

השנה בה חיכיתי לפנחס בארץ הייתה לי קשה מאוד. הייתי לבד עם הילדים, ללא שפה ללא עבודה ולא היה קל בכלל. שמחנו מאוד להתאחד שוב ביחד בארץ ישראל!!!

כיום אני גרה בהרצליה ועובדת בתל-אביב בעסק משפחתי. מאז עברו כבר בערך 40 שנה ואנחנו משפחה שמחה ומאוחדת.

הזוית האישית

סבתא רבקה: המסר שלי הוא שצריך לחכות בסבלנות לדברים כדי שהם יקרו ושאסור לוותר כמו כל השנים הקשות שעברו עלי ועל בעלי וגם אז לא ויתרנו.

עידו: מה שאני, עידו, למדתי מהסיפור זה בעצם המסר שסבתי העלתה, שאסור לוותר גם אם קשה מאוד. מאוד נהניתי להשתתף בפרויקט עם סבתא ואני מרגיש שלמדתי הרבה על ההיסטוריה המשפחתית שלי.