מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר, השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי, בבית ספר מבוא גליל שבאיילת השחר.

כל המשפחה שלנו נולדה במרוקו. ההורים נולדו במרוקו הספרדית ואנחנו במרוקו הצרפתית, ולכן דיברנו בבית שתי שפות, צרפתית וספרדית .בבית הספר למדנו אנגלית, ובארץ עברית ולכן אנחנו יודעים לדבר ב- 4 שפות. היינו שבעה אחים: יצחק, יוסף, משה ויהודה ושלוש בנות אני, קליר, ואני אסתר. אחי הבכור יצחק עלה לארץ ב-1948 בדיוק לפני סוף מלחמת העצמאות, והשתקע בקיבוץ איילת השחר. הוא התחתן ובנה לו משפחה בישראל. בשנת 1955 שלחו אותו לשליחות במרוקו, אלג'יר וצרפת. תפקידו היה לשלוח לארץ כמה שיותר יהודים צעירים, ומבוגרים. הוא הודיע לנו להתכונן בדחיפות לעלייה לארץ ישראל. המבצע הזה היה לנו מאוד קשה. היה קושי רב לעזוב ארץ מוכרת, משפחה ענפה, דודים, דודות, בני דודים אהובים, וחברים יקרים, ולהיפרד מהם, אולי לתמיד. מבצע העלייה היה עניין די סודי, בגלל הסכנה שהערבים יגלו ויסכלו את המבצע. התנאים היו פשוטים ודי פרימיטיביים. היה מחסור באמצעים כלכליים. המיועדים לעלייה היו מתרכזים במחנה אוהלים בקזבלנקה למשך שבוע ימים, ואז עולים על אוניה צרפתית לכיוון צרפת, דרך מיצרי ג'יברלטר, שבין מרוקו לצרפת, מקום הידוע במימיו הסוערים, במיוחד בגלל צורתו הצרה והארוכה מאוד. בגלל ההסכמים עם צרפת, העולים קיבלו מקום  בתחתית האנייה והיו חשופים  ביותר למחלת ים. בהגיענו למרסיי שבצרפת חיכינו במחנה פשוט כשבוע ימים, ואז יצחק צירף אותנו, משפחתו, שכללה אז את ההורים, שני בנים ושתי בנות, לקבוצת צעירים שהיו מיועדים לקיבוץ דורות. גם ממרסיי הפלגנו באנייה אבל משלנו, בתנאים יותר טובים. ההפלגה נמשכה שבוע בערך, ואז בוקר אחד הודיעו לנו בהתרגשות גדולה שרואים באופק את חיפה. זאת הייתה תחושה מאוד מיוחדת ומרגשת, כי תמיד דיברנו על ארץ ישראל. פתאום ראינו אותה ממשית, נוכחת ואמיתית. רוב הדרך בים, בכינו והתגעגענו לאנשים שהשארנו מאחור, אולי לתמיד. התאריך היה – 7.12.1955 כשהגענו לארץ ישראל. הגענו לנמל, נרגשים משמחה אבל גם מעצב. חברה מהמשק שעבדה שם בסוכנות צעקה ליצחק שנולד לו בן, ששמו אמיר.

לקח לנו זמן רב להסדיר את כל המסמכים והמטען. היה חורף קר וגשום במיוחד, וחיכינו זמן רב עד שקיבלנו אוטובוס ישן ומקרטע. העלינו את כל המזוודות לגג (לא היה תא מטען) והתחלנו סוף סוף לנסוע לגליל העליון, לאיילת השחר. לפתע הייתה תקלה רצינית במנוע של האוטובוס, בגשם שוטף היינו צריכים  לחכות בחוץ לאוטובוס אחר, שהגיע (והיה לא פחות ישן ורעוע) ולהעביר את כל המטען מגג לגג בגשם. התכנון היה להגיע לקיבוץ בשעה ארבע אחרי הצהריים, אבל בגלל כל העיכובים הגענו בשעה תשע בערב. כשירדנו מהאוטובוס לא ראינו נפש חיה בחוץ. הסתבר מאוחר יותר שזה היה ערב של סרט, וכולם היו מרוכזים בחדר האוכל.  לאורך בניין הנהלת החשבונות חיכתה לנו שורה של מגפיים, כי היה בוץ המון בכל מקום ולא היו מדרכות כמו עכשיו. דאגו להכין לנו מגפיים פחות או יותר לפי מידה, כדי להיטיב את צעדינו הראשונים בקיבוץ. לעתים תוך כדי הליכה מגף אחד נשאר תקוע בבוץ ,כשהרגל התעופפה מבוהלת באוויר.

המשפחה של יצחק ונירה אשתו, קיבלו אותנו מאוד יפה בביתם. הייתה זו תקופת הצנע. היה מעט אוכל, אבל ההורים של נירה השתדלו מאוד לספק לנו ביצה קשה שלמה, ולא רק חצי ביצה כפי שהתבקשו באותה תקופה. חוץ מיצחק אף אחד מאיתנו לא ידע עברית, השתמשנו בידיים. דברנו קצת באנגלית עם האח של נירה אשתו, ולעתים הוא תרגם. לאחר קבלת הפנים המרגשת, ירדנו לחדרים שנירה הכינה לנו ברוב אהבה, לפני שהיא נסעה ללדת את אמיר. נירה מאוד התרגשה ובכתה ארוכות, כשהיא סופסוף עשתה הכרה עם המשפחה של בעלה.  הלכנו לישון בהרגשה של "לא יאומן כי יסופר". למחרת בבוקר יצאתי החוצה, היה שקט ונעים כמו באגדה. הייתה לי מין תחושה של חלום ותהיתי האם אני באמת בארץ ישראל. הייתי  הנפש החיה היחידה בין שדרת עצים דקים, והשמש זרחה ובשרה טובות.

הזוית האישית

אורי ודניאל: היה כיף לעבוד ביחד עם סבתא, וללמוד מאין הגיעה ואיך היא עלתה לארץ ישראל.