מאגר סיפורי מורשת

השלבים בעלייה לארץ

שמי עליזה נחליאלי, נולדתי במרקו בעיר קזבלנקה בשנת 1949 להוריי: אבי מסעוד ואמי שמחה ז"ל, הייתי הבת השלישית מתוך ארבעה אחים. לאבי היה מפעל ליצור זכוכית, היו לו פועלים בעבודת יצור הזכוכית. אמי הייתה עקרת בית. החיים בעיר התנהלו בפחד לסירוגין, הייתה אנטישמיות נגד היהודים בעיר והיו מגבלות בחופש התנועה בלילות.

אבי אויים על חייו מספר פעמים על ידי הגווים. עקב זאת, באחד מהימים הוא ברח למרסיי מבלי להודיע למשפחה. בעזרת קרוב משפחה התארגנו לברוח מהעיר מבלי להשאיר עקבות. הגענו אליו והתאחדנו עם אבי במרסיי. משם הייתה עלייה לארץ באונייה ושמה ירושלים.

הגענו לחיפה, הייתה התרגשות אדירה. פעילי הסוכנות אז קיבלו אותנו באהבה רבה. הסיעו אותנו במשאיות מחיפה למעברת קסטינה (שהיום היא קריית מלאכי). שיכנו אותנו בפחון, ללא חשמל, ללא שירותים וללא מים זורמים. הוותיקים בישוב הגיעו וסייעו לנו להשתלב ולהסביר לנו כיצד להתנהל בארץ. הקליטה הייתה עדיין קשה, תעסוקה לאבי עדיין לא נמצאה. קיבלנו בולים בכדי לקבל מצרכי מזון בסיסים. במהלך הימים הגיעו מהרשות והתאימו לנו מסגרת לימודית לכל האחים. הימים היו ימים של צנע והסתפקות במועט.

לימוד השפה העברית ועיברות השמות

כשהגעתי למסגרת הלימודית שיבצו אותי לכיתה ג'. היינו מספר תלמידים מגילאים שונים. חלק מהתלמידים שינו את השם, שישמע יותר בשפה העברית. לי למשל קראו ליזה, ועיברתו לעליזה. לאחי קראו מוריס ושינו לו למשה, וכך הלאה לכל האחים. גם בכיתה המורה הקריאה שמות, ולמי ששמו היה במבטא שונה היא הייתה משנה את השם. למשל, לחברתי לשולחן קראו ז'קלין ושינו לה את השם לסוניה, כי היא בחרה כשם המורה שלימדה אותנו.

את השפה העברית למדנו על ידי הצגת תמונות, שמות המשפחה, כלים במטבח, שמות של ירקות, פירות וחפצים שונים מהסביבה הקרובה. למחרת המורה הייתה עורכת הכתבה על המילים שנלמדו ביום הקודם. תלמידה שהתקדמה בחומר וידעה יותר טוב מחברותיה הפכה להיות עוזרת של המורה. הייתה מוטיבציה לתלמידים להתקדם בלימודים. בחשבון המצב היה טוב יותר, הילדים היו בקיאים יותר. אחר הצהריים היו מגיעים אלינו הביתה נערים ותיקים מהיישוב, והיו מלמדים אותנו ועורכים אתנו פעילויות חברתיות להנאה.

זיכרונות מחיי בית הספר

בבית הספר פעמים רבות היינו יושבים לקרוא ספרונים קצרים במהלך ההפסקות, בתור ילדים היינו אוהבים מאוד ללכת למועדון השכונתי של הנוער העובד והלומד. למועדון זה קראו "תקוותנו". פעם בשבוע היו מקרינים לנו סרטים ב"ראי נוע " – גלגלים 12 מילימטר בלי דיבור. היו לנו חוגים. במערכת הלימודים היו לנו שיעורי מלאכה (רקמה), כל תלמידה רקמה מפית אוכל (אשר שירתה אותנו לארוחת הבוקר), במהלך השיעור למדנו איך עשוי הבד (שתי וערב). לבנים היה שיעור חקלאות. הם עדרו, ניכשו עשבים וזרעו זרעים של חסה, צנוניות, פטרוזיליה וכוסברה. הילדים גידרו את החלקה ושמרו שאף ילד לא ייגש בהפסקה ויחבל להם במקום. מדי פעם המורה היה נותן להם שקית של הירקות שצמחו.

הלימודים היו מתקיימים משעה 8:00 בבוקר עד 12:00 בצהריים. הייתה לנו הזנה בבית הספר ללא תשלום. טיולים היו לסביבה הקרובה ביותר. בדרך כלל, הסיעו אותנו על ידי משאית שהייתה מגיעה ומסיעה אותנו ליעד הקרוב ביותר. בדרך כלל טיולים היו לשכבות של כיתות א׳-ג׳, ומכיתות ד׳-ו׳, כי לא היו הרבה תלמידים בבית הספר. במהלך הזמן הגיעו עוד עולים ליישוב ובית הספר צמח והתפתח אבל לא היו מספיק כיתות לימוד ואז עברנו ללמוד בשתי משמרות בוקר וצהריים.

כשהיינו ילדים היה נהוג לצאת ולשחק במשחקי חצר כגון: קלאס, מחבואים, מרוץ שליחים פורפרה, קפיצה בחבל, חמש אבנים, גומי, כדורגל, מחניים. הבנים היו נוהגים לשחק בגולות.

הישוב שלי

הישוב שאליו הגעתי הוא קריית מלאכי, זו הייתה מעברה בת שלוש שכונות: השכונה של הוותיקים שהייתה בנויה מבתי אבן ושתי שכונות של פחונים. כל משפחה קיבלה פחון לפי מספר הנפשות. היו פחונים קטנים והיו גם שני פחונים שמחוברים באחד. לא היו מים זורמים, היה ברז קרוב לפחון. נעזרנו בעששית לתאורה, שירותים היו מחוץ לפחון. התשתית בחוץ לא הייתה תקינה, היה כורכר ולא הייתה גישה נוחה לפחונים. כך התגוררנו בפחון במשך ארבע שנים. בקיץ היה חם מאוד, ובחורף קר כי לא היו חלונות בפחון. במהלך היום כל הפעילות שלנו הייתה מחוץ לפחון.

מדי פעם היינו מתארגנים קבוצת ילדים והיינו הולכים לטייל מסביב למעברה ומגלים מבנים נטושים מהתקופה בה הערבים התגוררו באזור. היינו משחקים בתוך מבנים נטושים אלו מחבואים. במשך הזמן מבנים אלו סולקו מן הנוף ובמקומם הוקם מפעל תעשייה בכדי שתהיה תעסוקה לחלק מהתושבים. רוב האנשים בתקופה ההיא יצאו לעבוד בנטיעת יערות באזור עמק האלה כגון יער "חרובית". מסביב לישוב הוקמו בסיסי צה"ל. היו גם מושבים שנבנו והתרחבו בסביבה, אט- אט אנשים התחילו להשתלב בעבודות השדה במושבים הקרובים. הישוב התפתח, הקימו שכונות של צריפים מעץ ובהמשך בנו עוד כמה שכונות של אסבסטונים בכדי לאכלס את כל התושבים שהגיעו.

חיי היום יום בישוב

בישוב בו גדלתי היה צריף עץ אחד שבו חולקו מוצרי ייסוד למשל- לחם וירקות. פעם בשבוע היו מביאים דגים טריים ועופות. במהלך השבוע היו עוברים רוכלים. רוכל עם עגלה שמכר חלב, רוכל אחר שמכר נפט ונוסף שמכר קרח. באותם ימים לא היה גז, לכן השתמשנו בפרימוס לצרכים הביתיים. הפרימוס היה משמש להרתחת מים, לשתייה חמה, לכביסה, חימום מים למקלחת ולבישול. בשבת נהגנו להשתמש בפתילייה.

עם התפתחותה של המדינה וגדילת ההתיישבות בארץ, במהלך הזמן קיבלנו חשמל לדירות. אז כבר הייתה תאורה ורכשנו לנו מקרר וכיריים, אולם המשכנו להיעזר בפרימוס בכדי לכבס כי לא הייתה מכונת כביסה.

הזוית האישית

עליזה: "אני שמחה על התכנית של הקשר הרב דורי, אני פעם ראשונה משתתפת בתכנית. נהניתי מאוד להעביר מידע לנכדה שלי יהלי וחברתה לכיתה שירן. סיפרתי להן כיצד עליתי ארצה וכיצד הייתה ההתיישבות בזמננו, והכל קיבלתי באהבה ובשמחה והיה לי העונג לשתף ולהשתתף. זהו עונג להעביר לדור הצעיר את העבר שלנו בכל הקשור לאהבת הארץ ותקומתה, כדי שהדור הצעיר ידע להוקיר ולהעריך את מה שיש היום ואת הקשיים שעברו הבוגרים כדי שתקום מדינת ישראל.

יהלי ושירן: היה לנו מאוד מעניין ומהנה לשמוע את סיפור העלייה של עליזה ואיך היא התאקלמה בארץ. למדנו שהיא הגיעה להשכלה רבה, חינכה דורות של תלמידים ועדיין מתנדבת עם קשישים. זוהי למידה משמעותית וחווייתית.