מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר טיקאב באיראן בחודש אפריל 1939.למדתי בבית ספר יסודי באיראן בעיר הולדתי טיקאב עליתי עם משפחתי לארץ ישראל בשנת 1951, כשהייתי בן 12. העלייה לארץ לא הייתה קלה בכלל, עזבנו את העיר טיקאב בלי להודיע לשכנים, עזבנו את הבית ולקחנו מעט דברים. בשעה מוקדמת עלינו על חמורים ועזבנו את העיר, כדי שלא ירגישו בנו שאנחנו עוזביםץ עלינו על חמורים, כי אז לא היו מכוניות בעיר שלנו והלכנו יום שלם. לפנות ערב הגענו לכפר, שם העברנו את הלילה. למחרת בבוקר עלינו על משאית שמובילה סחורה לעיר המדן (שושן הבירה), עיר שבה קבורים אסתר ומרדכי.

כעבור חודש עזבנו את המדן ונסענו שוב על משאית לעיר טהרן עיר הבירה של אירן. היינו במרתף של בית הכנסת בטהרן תקופה של חודשיים ומשם עברנו למחנה עלייה בטהרן. במחנה עלייה בטהרן גרנו הרבה משפחות ביחד במבנה גדול למשך כשנה עד שהגיע תורנו לעלות לארץ ואז עלינו במטוס מטהרן למחנה עולים- שער העלייה בעיר חיפה. היינו בשער עלייה כחודש, עד שהעבירו אותנו במשאית למחנה עולים בפרדס חנה. משם שוב, כעבור שלושה חודשים עברנו למחנה עולים ברמתיים (היום הוד השרון).

כעבור שנה עברנו למושב מלילות בנגב. כשהגענו למושב גרנו באוהלים ולא היה מים בברזים היו רק שני ברזים בכל היישוב. משם היינו לוקחים מים לבתים. לא היה חשמל, לא היה כביש, לא היו מכוניות, לא היה טלוויזיה, לא טלפון. בלילות היינו מתאספים מספר משפחות כל פעם בבית אחר ואחד או אחת היו מספרים סיפורים לאור פנס הרוח הקטן שהיה אז. לא היה גז, לא מקרר, היינו מבשלים אוכל על פתייליה שהיה לוקח שעות לו שעות להתבשל. לא היה בשר כמעט, היינו אוכלים ביצים, תפוחי אדמה, מרגרינה וזהו. זה מה שהיה אז לאכול. כעבור חמש שנים בנו לנו בתים. התנאים היו קשים אך הייתה שמחת חיים, הסתפקנו במה שהיה.

כל ערב הייתה לנו תרבות פנאי שהיא: הייתי מדריך נוער של בני עקיבא במלילות. במסגרת תפקידי כרכז נוער הייתי מארגן טיולים לנוער ולמבוגרים בנוסף לפעולות של הנוער בסניף. בשנים האלו היינו נוסעים לטיולים לסרטים במשאית.

הזוית האישית

סימן טוב אלמסי: לנו היה מאוד כיף לעבוד ביחד והנכד (יובל) למד הרבה מאוד דברים מעניינים.