מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו בכפר טלאוט קרוב לעיר מרקש בשנת 1952.

ליהודים במרוקו היו חיים טובים תחת שלטון של המלך חסן. הם לא נרדפו ולא התנכלו אליהם. המלך חסן הראשון אהב את היהודים והיה להם קשר מצוין עם בית המלוכה. בשנת 1956 הגיעו פעילים מהסוכנות היהודית למרוקו ולא היה צורך לשכנע את משפחתי לעלות לישראל. הייתה להם כמיהה להגיע לארץ. משפחתי עברה למחנה מעבר למשך חודשיים בגבול מרוקו – אלג'יר ומשם עברנו לקזבלנקה למשך שנתיים. במעבר בין קזבלנקה למרסיי שבצרפת, אחותי נפטרה בגיל שנה מדיזנטריה (מחלה קשה של שלשולים והקאות שלא הייתה לה אז תרופה).

המסע באנייה ערך בערך עשרה ימים, ההפלגה הייתה מאוד קשה ולא נוחה. היו הרבה אנשים באוניה בצפיפות גבוהה, המון הקאות, סחרחורות ומחלות. לקחנו איתנו רכוש שהיה אפשרי לקחת איתנו באוניה והגענו לארץ שהייתה לנו כמיהה להגיע אליה- ארץ ישראל.  כשהגענו לחיפה הציעו לנו לגור באילת אך אבי ז"ל רצה לגור ליד חבר שלו שהיה גר בעיירת נתיבות שבנגב. שמה היה אז "עזתה" שהיא בקרבת עזה. גרנו בצריף/ אסבסטון ( עשוי מפח) שמסביבו צמחיה פראית. השירותים היו מחוץ לצריף והיו שם: נחשים, לטאות ועכברים וזה היה מאוד מפחיד.

אנחנו כילדים שחקנו המון בחולות: קלאס, בול קליעה, היינו עושים כדור מגרביים ששמנו בהם בדים. היה לנו שטחי אדמה שגידלנו בהם עזים, כבשים ותרנגולות. כמו כן היו לנו עצים של פירות: תפוחים, אפרסקים, שזיפים, לימונים וירקות שאבי גידל בגינה. כל השכנות במעברה היו מגיעות לאמא שלי שהיה לה "פרנה" שזה סוג של טאבון והן היו שמות סיר על גבי סיר בתוך הפרנה, הן היו סוגרות את פתח ה"פרנה" בעיסה של תבן ובוץ וכך האוכל היה מתבשל במשך כל הלילה.

בשבת כשהגברים היו יוצאים מבית הכנסת, הנשים היו באות לקחת את סירי החמין וכל הרחוב היה מריח חמין והיו מרגישים את השבת.

בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים לא היו מקררים על חשמל ואמי בישלה כל יום את מה שהיינו אמורים לאכול באותו היום. בימי שישי עבר רכב אשר סיפק לכל האנשים בלוק של קרח שהיינו שמים בחלק העליון של המקרר כדי שהאוכל של שבת לא יתקלקל. כמו כן כל בוקר מכרו בקבוקי חלב מזכוכית ובנוסף גם סיפקו לנו נפט במיכלים לחימום הבית ולבישול אוכל על "פתיליה", כיוון שלא היה לנו גז. כמו כן קיבלנו בונים (תלושים) שעם זה קיבלנו סוכר, שמן, קמח, אורז ובשר פעם בשבוע (מצרכים בסיסיים).

כשהייתי בת שבע אבי נהרג בתאונת דרכים כשחצה את כביש החוף בהרצליה בדרכו לבקר את אחותי הגדולה. זאת הייתה טראומה מאוד גדולה לכל המשפחה כארבע שנים לאחר שהגענו ארצה. אמי נשארה לגדל ארבעה ילדים והיה מאוד קשה כיוון שאמי חלתה במחלת אסטמה ולא יכלה לטפל בנו.

אני ואחותי  עברנו ללמוד בפנימייה. בסיום התיכון הלכתי ללמוד בבית ספר לסיעוד-אחיות בירושלים. הכרתי את אריה בגיל 18 בירושלים כשהוא היה חייל בצנחנים. היינו חברים במשך ארבע שנים וחודש לאחר שפרצה מלחמת כיפור התחתנו ואריה היה במילואים של המלחמה במשך שבעה חודשים ואני הייתי בהריון במשך כל התקופה הזאת ולא הייתה לי תמיכה של אריה. לא היה לנו איפה לגור ולא היה כסף לשכור דירה ולכן גרנו בבית הוריו ובננו הבכור נולד שם וכשהוא היה בן שנתיים עברנו לגור ביפו. לאחר כשנתיים חזרנו לגור בבת-ים, בדירה משלנו בה גידלתי שלושה ילדים.

עבדתי במשך 45 שנה כאחות בבית החולים "איכילוב", עד פרישתי לפנסיה.

הזוית האישית

סבתא מזל: כיום אני סבתא לתשעה נכדים ואני נהנית מכל הזדמנות שיש לי להיות איתם. אני מכינה להם מטעמים לפי בקשתם. אני מטיילת, הולכת להצגות ולסרטים ומשחקת איתם במשחקים שהם בוחרים לשחק איתי. לסיכום אני משתדלת להנעים את זמנם ולא להחסיר מהם דבר כי הכל בגבולות הנורמה כדי שתהיה להם ילדות ובגרות שונה ממה שאני ואריה חווינו.