מאגר סיפורי מורשת

הקליטה בארץ נולדתי בפולין של אחרי מלחמת העולם השנייה, בתאריך 11.6.1947 בעיר וורוצלב. עליתי לארץ בראשון למאי 1957 כילדה בת תשע וחצי. הגענו באנייה לנמל חיפה והתפזרנו באוטובוסים לנקודות יישוב שונות.

 

אנחנו הגענו למעברה בטבריה עילית ולי כילדה זה היה נראה מאוד מוזר לגור בצריף.הצריף שלנו היה האחרון בגבעה ובלילות הראשונים התעוררנו בלילה לשמע יללות תנים זה היה מפחיד מאוד.לאחר זמן מה כשאבי לא מצא עבודה באזור. הוא עבר לגור אצל בני משפחה במרכז הארץ ועבד שם. בסופי שבוע היה מגיע הביתה.  

 

במשך השבוע אמי ואני היינו לבד והיה לנו די עצוב. כסף למחיה היה בקושי והסתפקנו במועט. אני הצטרפתי לכתה שלא ידעו עברית ומורה דוברת פולנית ועברית וניסתה ללמד אותנו עברית אך הילדים שמחו לשמוע סיפורים בפולנית ולא אפשרו לה ללמד. לאחר זמן מה הגיע פקוח משרד החינוך והביאו אלינו חיילות מורות . רק אז התחלנו ללמוד באמת.

 

לא חלף זמן רב וידענו את השפה. בינתיים הורי חיפשו מגורים מתאימים באזור המרכז ולאחר מגורים של כחצי שנה בטבריה עברנו למעברת מחנה ישראל. בקרבת נמל תעופה, לוד. שם עברו עלי 3 שנות ילדות , לכל משפחה הוקצה חדר אחד עם ברז, מטבח לא היה והשירותים היו משותפים ל 10 משפחות. גם המקלחות היו משותפות מה שגרם להרבה שמחה לילדים אך עוגמת נפש למבוגרים.הילדים הלכו ביחד למקלחות ומשחקים, משתוללים וזה היה כיף יומיומי.

 

האחווה בין הילדים  הייתה נהדרת, והרגשנו כמו משפחה אחת גדולה.מעולם לא הייתה בעיה של לשמור על ילדים תמיד היה לאן לשלוח אותם כשההורים היו נאלצים לצאת. להדגיש את האחדות והאחווה אספר על דוגמא אחת: כשהייתי בת 11 הוזעקתי לבי"ח לניתוח תוספתן דחוף ולאחר כשבוע חזרתי הביתה, בעת שובי כשהלכתי עם אמי מהאוטובוס לעבר ביתנו ראיתי חבורת ילדים רצה לקראתנו חיבקו אותי בשמחה וצהלה ולא נתנו לי להיות לבד עד למחרת.

 

 

לאחר כ-3 שנים נפלאות עם ביתן מגורים רעוע אך אווירה שמחה ומאושרת עברנו סוף סוף למגורי קבע בבת-ים. הימים ההם זכורות לי עד היום כימי ילדות מאושרות ונפלאות, למרות העוני והחוסר.  

 

תשע"ה