מאגר סיפורי מורשת

שמי גילדה, נולדתי במרץ 1949, בבגדד שבעיראק.

במרץ 1951, עלינו ארצה, בשל הכרזה על הקמת מדינת ישראל והתייחסות השלטונות העירקיים כלפי היהודים שנאלצו לעלות בעל כורחם. זו היתה העלייה הכי גדולה של יהדות בבל. נאלצנו לעזוב את כל רכושנו ולוותר על האזרחות העירקית.

הגענו במטוס לשדה תעופה "לוד" ומשם העבירו אותנו במשאית למחנה עולים שנקרא "שער העלייה" שהיה בטירת הכרמל. המצב שם היה רע – הצריפים היו מלאים כינים ופשפשים ואת המזון חילקו בצלחת פח 3 פעמים ביום. לאחר שבועיים הועברנו למעברת קריית אונו, שם שוכנו באוהלים שהיינו צריכים להרכיב.

החיים באוהלים היו קשים מאוד: בחורף המיטות היו שוקעות בחול והגשם היה דולף לתוך האוהל, האוהלים היו עפים ולפעמים גם החפצים שהיו בתוך האוהל עפו ברוח. בקיץ היו באוהלים מלא יתושים וזבובים והיה מאוד חם.

אני זוכרת את יללות התנינים והשועלים ששמענו בלילות. זו היתה תקופה קשה מאוד וכיום, אני לא יודעת איך שרדנו אותה. לא היו תשתיות של מים ולכן את המים היו מחלקים במשאיות, את הקרח והנפט היו מביאים בעגלות רתומות לחמורים. את האוכל בישלו באמצעות פתיליות, שהופעלו על ידי הנפט ואז היו שומרים אותו בארגז עם בלוק קרח. התאורה היתה מעששיות עם נפט ולאחר כל שימוש בעששית היו צריכים לנקות אותה ולהחליף לה פתיל.

לאחר כמעט שנתיים, עברנו לצריף בקריית אונו, שגם שם החיים היו קשים מאוד, בקיץ היה חום אימים ובחורף היה ממש קר ודלפו מים לתוך הצריף. בצריף היו פשפשים שהגיעו בגלל העץ הרטוב. המקלחות והשירותים היו במרחק כ- 20 מטרים מהצריף והם היו משותפים עם כמה משפחות, המקלחת היתה כמו תא שמגיעים אליו עם גיגית ומים על מנת להתרחץ והשירותים היו בור באדמה, שתמיד היווה סכנה לילדים הקטנים שהיו עלולים ליפול פנימה.

את השטח שהיה מסביב לצריף ניצלנו לשתילת ירקות. היו אנשים שלפרנסתם עברו בין צריף לצריף למכור תבלינים, חלב, ממתקים, גלידות-אני זוכרת שהיו צועקים לנו "ארטיק קרטיב שוקולד בננה" ומוצרים נוספים. במשך הזמן פיתחו שוק בו היו ירקנים, קצבים, שוחטים, צרכניה למוצרי מכולת בסיסיים ובתי קפה בהם ישבו הגברים להעביר את זמנם בשתיית תה ומשחקי דומינו, קלפים, שש-בש ועוד.

ליד הצריפים לא היו כבישים ולכן גם לא היתה תחבורה ציבורית ונאלצנו ללכת לישובים הסמוכים (כפר אז"ר, כפר אונו..) במשך 15-20 דקות על מנת להגיע לתחנת האוטובוס הקרובה. במשך הזמן סללו כבישים והיתה תחבורה ציבורית בתדירות נמוכה.

זיכרון שיש לי מילדותי במעברה על בחור בשם משיח, שעבודתו היתה קידוחים וחיפוש נפט והוא ניחן ביכולתו להצחיק ולספר בדיחות.

באותה תקופה למי שהיה עגלה עם חמור היתה אפשרות למכור נפט. הנפט נקנה מארצות ערב ושימש לבישול בכיריים, עששיות ועוד. יום אחד, באמצע הקיץ, משיח רצה כבר להיפטר מהעבודה ולמצוא דרך לקבל מענק כספי על מנת לא לעבוד עוד בחייו. אז הוא החליט לעשות מעשה שיעזור לו להיפטר מעבודתו הקשה. הוא חפר בור גדול, קנה נפט ושפך אותו לתוך הבור והחל לצעוק "נפט!" "נפט!"  כאילו הוא חפר ומצא מקור נפט. לימים גילו שזה היה שקר.

סיפור העלייה והמעברה מסופר חלקו מזכרונות וחלקו מסיפורים של המשפחה. החיים בצריף היו עד שנת 1958 ומשם עברנו למגורים בבתים.

הזוית האישית

סבתא גילדה: במהלך תוכנית "הקשר הרב דורי", חוויתי זמן איכות עם נכדתי ונהניתי מאוד. אני מאחלת לה שתצליח בכל מה שתבחר לעשות, ושתגיע להישגים ושתדע שהשמים הם הגבול! ועם כל זה שתמיד תהיה בריאה, שמחה ומאושרת!!

הנכדה ליר: במהלך התוכנית למדתי על עברה של סבתא ונהניתי מאוד מהעבודה והתחקירים איתה ולמדתי דברים שלא ידעתי. אני מאחלת לסבתא שתמיד תמשיך להיות כמו שהיא: סבתא אוהבת, מפנקת, דואגת ותמיד עוזרת שצריך!! אני גם מאחלת לה בריאות, שמחה, אושר ונחת מאיתנו הנכדים ובנוסף שנמשיך לשמור על קשר טוב כמו שתמיד היה לנו ועדיין יש לנו !!!!!!!!