מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר הבירה של אירן בעיר, טהרן, בשנת 1944.

 

אימי מרים מורה ז"ל (אביה רבי משיח מורה היה רבה הראשי של העיר ולימד תורה את כל הקהילה היהודית באותה תקופה) ואבי אברהם יעקבי ז"ל. הוריי  נולדו בעיר קשאן – העיר שהגיעו אליה חלק ממגורשי ספרד בשנת  1492 דורות רבים קודם.

 

אחרי שהוריי נישאו ועזבו לטהרן. אבי עסק במסחר בדים ואימי גידלה וטיפחה ארבעה ילדים שאני השנייה ביניהם.גדלתי בבית חם ואוהב, בית מסורתי וחיינו חיים מאד נוחים. מכיון שאבי היה מאד ציוני הוא החליט לנטוש הכל ולעלות לארץ ישראל.  הייתי ילדה בת שמונה כאשר עלינו לארץ. הוריי, ארבעה הילדים ואימי בהריון חמישי עם אחותי שנולדה בארץ.

 

הגענו לארץ בשנת 1953 ומכיון שאבי דאג, לפני העליה לרכוש דירה בארץ, עברנו ישירות לדירה שלנו בקרית מטלון, אחת השכונות של פתח תקוה , שמרבית תושביה היו עולים חדשים מארצות שונות. קרית מטלון הייתה שכונה שמסביב לה היו הרבה מאד פרדסים והרבה שדות עם צמחיה ופרחים. בגינה גידלנו את רב הירקות לצרכי המשפחה.

 

תקופה זו הייתה קשה עבורנו משתי סיבות עיקריות: האחת לא שלטנו בשפה העברית. היה קושי ליצור קשר עם חברים בבית הספר ובכלל. והשנייה  עלינו ב"תקופת הצנע" תקופה שבין השנים 1949-1959 (העשור הראשון של המדינה). המדינה הנהיגה מדיניות כלכלית והגבילה רכישת מוצרי מזון יסודיים ומאוחר יותר מוצרי צריכה אחרים על פי הקצבה לכל נפש תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס האישי. לכל בית אב חולקו פנקסי נקודות שהקנה לו זכאות לרכוש מוצרי יסוד. בעת רכישת המוצרים הסוחר היה גוזר מן הפנקס את התלושים המתאימים.

 

הסיבה המרכזית להנהגת הצנע הייתה העליה ההמונית לארץ בשנים אלה. עולים אלה הגיעו לארץ לרב בחוסר כל. באותה תקופה התנהלה גם מלחמת העצמאות שעלתה כסף רב, והיה חשש שבמידה ולא תונהג מדיניות הקיצוב, יעלו המחירים של מוצרי מזון ומצרכים אחרים, כך שמי שתשג ידו יוכל לקנות ולאכול או להתלבש ומי שלא, ירעב.

 

העיקרון המרכזי למדיניות הצנע היה לקבוע רף מחירים נמוך כדי לאפשר אספקת מזון לכולם בפרט לעולים הלא מבוססים. משטר הצנע בוטל בשנת 1959.למרות המצב הכלכלי הלא פשוט, היה לנו בית פתוח , חם ואוהב, ואימי מרים ז"ל דאגה תמיד לעזור לנצרכים ולבשל לאנשים בודדים. 

 

אבי אברהם ז"ל, כדי לפרנס את המשפחה, החל לייצר שמלות וחולצות רקומות, אותן רקמו נשים תימניות בחוטים בצבע זהב וכסף (רקמה תימנית), ואבי הפיץ אותן בחנויות לממכר מזכרות לתיירים. סוג כזה של ריקמה היה להיט  עבור התיירים הרבים שפקדו את המדינה, מכיון שהיווה סמל לישראליות.

 

 

עברנו את תקופת הצנע. המצב השתפר. סיימתי את התיכון והמשכתי ללמוד שרטוט בנין, מקצוע בו עסקתי כל השנים עד שיצאתי לגמלאות.בשנת 1970 התחתנתי עם בעלי אלכס, ויחד הקמנו משפחה עם שלשה ילדים . כיום יש לנו שבעה נכדים מקסימים. השנה אנחנו נשואים 45 שנים.

 

שנינו פנסיונרים ומשתדלים להקדיש זמן לנכדים , להנות מהם והם מאיתנו. יחד עם זה אנו מקדישים זמן להנאות שלנו כמו: טיולים בארץ ובחו"ל, הצגות תיאטרון, בילויים עם חברים, קריאת ספרים ועוד.  סיפור החיים שלי, לשמחתי הרבה, מעודד ואני מאחלת לצאצאי שיצליחו לרכוש מקצוע אהוב ויקימו בית בישראל. 

 

תשע"ה