מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו.  בילדותי חיינו בשלום עם שכנינו הערבים.  כאשר מצב היהודים במרוקו החמיר ורבים משכנינו וחברינו היהודים החלו לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל התחלנו גם אנחנו לחשוב על עלייה לארץ ישראל. החששות גברו והחלטנו לעלות ארצה בשנת 1967 כאשר בעלי קיבל צו להתגייס לצבא במרוקו.

 

 

עלינו לישראל  לבד . רק אני ,בעלי ותינוק, שהיה אז רק  בן שנה וחצי . בעלי היה אז בן 21 ואני רק בת 19. כאשר הגענו לישראל נתנו לנו דירה קטנה  באשדוד ברחוב דב גור. אני זוכרת שזה היה מקום ריק ורק חולות סביבנו.  כמובן בהתחלה היה מאוד קשה.

מידי יום בעלי היה יוצא בארבע בבוקר לעבודה  בבית דפוס בתל אביב וחוזר מאוד מאוחר בערב.

אני הייתי עקרת בית וטיפלתי בתינוק. כל שלושה חודשים הוא גם היה יוצא למילואים כי באותם זמנים עוד לא היו הרבה אנשים בארץ.

בישראל  נולדו לנו עוד 4 ילדים היום יש לנו 5 ילדים ו-17 נכדים. הנכד הראשון התחתן לא מזמן ואני כמובן מצפה לנינים.

 

 

כאשר אני מדברת על חתונת נכדי הראשון אני נזכרת גם בחתונה שלי.  כאשר הכרתי את בעלי, במרוקו, הייתי מאוד צעירה , וכשהחלטנו להתחתן ,החתונה התנהלה על פי כל כללי המסורת היהודית, אך הייתה מאוד שונה מהחתונות של היום. משפחתי בנתה חופה בחצר הבית ולא באולם אירועים כפי שנהוג היום. את כל המאכלים אמי וסבתי הכינו בעצמן. זאת כדי לשמור על הכשרות. המאכלים שהיו נפוצים בזמנו בחתונות היו כמובן, חמוצים, עוף ולשון וכמובן עוגה גדולה. כל הערב האורחים רקדו וחיכו לחיתוך העוגה שהייתה מלאה בשקדים. עד היום אני מכינה לבעלי את העוגה כי זה מזכיר לו את מרוקו.

 

 

כאשר מתקרב חג חנוכה אני מתמלאת שמחה וזיכרונות מילדותי במרוקו. אני נזכרת איך לפני חמישים שנה במרוקו, היינו יושבות סבתא, אימא ואני ומכינות פתיליות מצמר גפן ונרות עם שמן זית. אבי היה חוזר מבית הכנסת ומדליק את נרות החנוכה ויחד שרנו את שירי החג ואכלנו ספינג' שאמי הייתה מכינה באהבה גדולה.

 

ספינג' – סופגניות מטוגנות בשמן עמוק. 

 

תשע"ו   2016