מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המסע אל ישראל על פי משה מילר

סבא וליה
סבא משה בכיתה ג׳
תיאור עלייה מפולין וקליטה בארץ

שמי משה, נולדתי בפולין בחודש מרץ שנת 1950 בעיר שווידניצה, להלן סיפורי:

הייתי בן שבע שנים ביום בו ההורים החליטו לעלות לארץ ישראל. השנה הייתה 1957, היא שנת העלייה הגדולה של יהדות פולין. רבבות משפחות יהודיות החליטו לנטוש את פולין בעקבות אנטישמיות שגאתה באותה תקופה. אישית כילד לא הייתי חשוף לאנטישמיות. למעט מקרים בהם קראו לי ׳ז'יד׳ – משמע יהודי, וזה נשמע כקריאת גנאי. אני חושש שלא הבנתי בדיוק את המשמעות בכינוי ז'יד. אולם אני משער ויודע בוודאות שהורי, ובמיוחד אבי, הבינו היטב את המצב. במיוחד אבי שחווה את האנטישמיות באופן יותר מוחשי, ולכן החליטו כמו האחרים לעלות לישראל.

אבי היה מזכיר ועד העובדים וחבר במפלגה הקומוניסטית המקומית ועבד במפעל לייצור מברשות. אמי הייתה עקרת בית ותופרת שהתמחתה בתפירת מכנסיים לגברים. גרנו בבית בן שלושה חדרים גדולים. אחותי רחל, שהיא גדולה ממני בארבע שנים, כבר הלכה לביה"ס היסודי ואני בן השבע הייתי בבית. לא זכור לי שהייתי באותה תקופה במסגרת חינוכית כמו גן ילדים ואו דומה. בחודש מרץ/ אפריל בשנת 1957 רוב המיטלטלין שלנו, כלי הבית, מספר רהיטים, ביגוד וכמובן מכונת התפירה של אימא, נארזו במספר ארגזי עץ גדולים ונשלחו לישראל בהובלה ימית. אנחנו כל המשפחה על המזוודות, עלינו לרכבת בתחנה בשווידניצה לכיוון נאפולי שבאיטליה. הרכבת בדרכה חלפה על פני צ'כוסלובקיה ואוסטריה. אני זוכר שחנינו בוינה, בירת אוסטריה. בהמשך הגענו לנאפולי. שיכנו אותנו במלון סמוך לתחנת הרכבת. אני זוכר את המראה האפרורי של תחנת הרכבת הגדולה. כך לפחות בעיני, נשקף המראה מחלון בית המלון. שהינו כשבועיים בבית המלון. אני זוכר את הבתים ואת מראה הנמל הימי הגדול של נאפולי. אבל עם זאת נדמה לי שרוב הזמן היינו בבית המלון. היינו במסגרת קבוצה גדולה של משפחות שהמתינו לעלות לישראל.בעת ששהינו בבית המלון בנאפולי חל חג הפסח. אמנם לא חגגנו את החג כהלכתו, אבל זה היה חג. עיתוניא מעיתון מקומי בנאפולי סיקר את האירוע "חג פסח" שנערך בבית המלון. המאמר פורסם ואנחנו הונצחנו בתמונה כמשפחה אופיינית שחוגגת פסח בדרכה לארץ ישראל, בישיבתנו סביב השולחן לארוחה. בתמונה, אבי, אמי, אחותי ואני.

המשפחה בכתבה בעיתון האיטלקי

תמונה 1

לאחר כשבועיים שוב ארזנו את המזוודות. הסיעו אותנו עם המשפחות האחרות לנמל נאפולי והועלינו לאונייה. שמה של האונייה "פצה" PACE. אני חושב שפירוש השם זה "שלום". זו הייתה אניית נוסעים בינונית. קיבלנו חדר אחד לכולנו. הפלגנו לארץ ישראל. השיט ארך בין ארבעה לחמישה ימים. מספיק ימים כדי להתרוצץ בכל האנייה, בכל הקומות, וסתם להשקיף לים. לנו זו הייתה הפעם ראשונה ששטנו באנייה. ביום השני והשלישי הים סער. הסערה הייתה קשה. המראה של שולחנות שזזו מצד לצד המחיש עד כמה האנייה הטלטלה בין הגלים. האנייה התנודדה לצד ימין ולצד שמאל לסירוגין. זה היה הזמן שרוב הנוסעים חלו במה שנקראת "מחלת ים". רובם ככולם הסתגרו בחדרים. גם במשפחה שלנו חלינו, אמי ואני. לעומת זאת אחותי ואבי היו בין הבודדים באונייה שלא חלו. היום האחרון לשיט כבר היה רגוע. מוקדם בבוקר נצפתה אדמה מכיוון מזרח. ככל שהאנייה קרבה לאדמה, הלך המראה והפך לנוף הררי ונצפה יישוב עירוני למרגלות ההר, הגענו לארץ ישראל. באופק נראה הר הכרמל ולמרגלותיו העיר חיפה. הנוסעים, למעשה כולם, עמדו לאורך האנייה וצפו בהתפעלות בארץ ישראל. הגענו למטרה.

ירדנו בכבש האנייה והצטרפנו לתורים שהשתרכו עד לדלפק רישום גבולות. בהגיע תורנו, עברנו רישום כעולים חדשים. ההורים קבלו תעודות עולה, מספרי תעודות זהות וכדומה. הדבר הבולט שאירע במעמד זה הוא החלפת שמות משם לועזי מובהק לשם עברי. שמי הוסב מ"מונייק" למשה. אחותי מ"הלה" לרחל. אמי מ"שיינדל" ליפה. אבי נשאר בשמו המקורי "שלמה".העלו אותנו למשאיות ונסענו משם. הדרך מנמל חיפה בואך לקריית גת ארכה שעות רבות ארוכות. אבל בסופו של יום הגענו. הגענו למעברת קריית גת. איזה מראה עלוב: עשרות צריפי פח דו משפחתיים מפוזרים בשטח. לכל משפחה הוקצתה יחידת צריף, למעשה זה היה חדר אחד בגודל, להערכתי, בין 15 עד 18 מ"ר. בחדר נמצאו ארבע מיטות ברזל עם ארבעה מזרוני קש. במטבחון פתיליית נפט, עששית נפט לתאורה, שולחן עץ ושני כסאות "טבורטיים" קראו להם. ארגז קרטון ובו מצרכי מזון בסיסיים. שימורים שונים ועוד. בנוסף, ההורים קיבלו פנקסי תלושים למזון. כנראה שהיו דברים בסיסיים נוספים. השירותים היו משותפים למספר יחידות ונמצאו בסמוך לצריפים. בסמוך לצריפים עבר כביש חוצה קריית גת שלימים נודע בשמו "דרך העצמאות". מעבר לכביש הצביעו על מבנה גדול בנוי, קראו למבנה צרכנייה. הוסבר להורים ששם ניתן לרכוש את המזון ליום-יום באמצעות התלושים. בסביבת הצרכנייה עמדו מספר בתי אבן חד קומתיים דו משפחתיים. בצד מזרח היו אזורי בנייה חדשים. כשהגענו, השעה הייתה שעת אחר הצהריים מאוחרות. בהביטי מערבה לכיוון השמש השוקעת, אני מבחין במרחק כ- 200 מטר בקבוצת ילדים משחקת בשדה. מיד ללא שהיות רצתי לכיוון. דילגתי על מכשולים עד שהגעתי לתעלה בוצית צרה. לא הצלחתי לדלג מעליה וכך עם שני הרגליים שקעתי בתוך הבוץ. הנעליים נשארו בבוץ ואני יחף, רצתי חזרה לאבא לחילוץ. אפשר לומר שזה היה המפגש הראשון עם ישראל. עם הילדים באותו היום כבר לא שיחקתי. בארגז המזון שקיבלנו נמצאו שימורי זיתים – גם ירוקים וגם שחורים. לא ידענו מה אלה. ואימא ללא היסוס מסרה אותם לשכנים שממש הודו לה על זה. מספר שנים לאחר מכן הבנו מהם זיתים. בצריף הפח במעברה התגוררנו מספר שבועות. יום אחד אספו אותנו ועברנו לצריף בנוי אסבסט חד קומתי וארוך. הצריף נקרא בזמנו צריף רכבת, שכן כלל מספר יחידות האחד ליד השני כמו קרונות רכבת. כל יחידה היית בת שלושה חדרים זעירים חצויים במחיצה בגובה 1.8 מטר, מטבחון, השירותים של היחידה היו בחצר שירות סגורה. התגוררנו ברחוב רימון בקריית גת.

עד תחילת הלימודים היינו בבית. שיחקנו בחצרות עם כל ילדי השכונה בכל משחקי הילדים. מיד בתום החופש הגדול, נשלחנו ע"י ההורים לבית הספר הממלכתי היחיד שהיה בקריית גת. הוא היה ממוקם במורד הרחוב באזור מרכז המסחרי שנבנה בזמנו. הלכתי עם חבר בן השכן שהיה גדול ממני לפחות בשנתיים. אחותי הלכה לבני הגיל שלה. איזו המולה של ילדים: צעקות והתרוצצויות בחצר. איזו שמחה לקראת שנת הלימודים. לא ידעתי את השפה. גם לא ידעתי לאן להתחבר. שמעתי ילדים צועקים ׳עולים לכיתה ג'׳. הלכתי אחר החבר. את ביה"ס היסודי התחלתי מכיתה ג'. נפלא, אולי. אני מעיד על עצמי שהייתי תלמיד מצוין. כל התעודה בכל המקצועות שנלמדו עמדה בציון ״טוב מאוד״. בתמונה מטה מצולמת כיתה ג' עם המורה "מנוחה" ובין הילדים אני בכבודי, מסומן בחץ.

אני בכיתה ג׳

תמונה 2

זה סיפור עלייתנו לארץ ישראל וזאת בעיני ילד בן 7 שנים. לצערי לא הייתה להורים מצלמה ולכן, התקופה לא תועדה. ומה שיש זה הזיכרון שנותר מתויק אי שם בתודעה.

הזוית האישית

סבא משה: אני מאושר. עברתי חווית נוסטלגיה עצומה, מצד שני נקרתה לי ההזדמנות לתעד ולספר את החוויות שעברתי בילדותי. אין ספק כי אמשיך בסיפורי ואפליג לשנים וחוויות נוספות. בשורה תחתונה אכן נוצר קשר בין דורי.

הנכדה ליה: למדתי הרבה על ילדותו של סבי מסיפוריו. לדעתי סיפוריו מרתקים ומלאי עניין. בהתחלה לא ידעתי כלום על ילדותו של סבי אך במהלך הפעילות למדתי המון עליה. בקיצור – מהלך העבודה עם סבי במסגרת הקשר הרב דורי היה מרתק ומעניין.

סבא משה והנכדה ליה במהלך העבודה

תמונה 3

מילון

ז'יד
(מהשפות הסלאביות, ברוסית: Жид; בפולנית: Żyd), ״יהודי״, משמש לרוב ככינוי גנאי.

מחלת נסיעה
מכונה לעיתים "מחלת ים" או מחלת תנועה, מתבטאת בחולשה, בבחילות ובהקאות בעת נסיעה בכלי תחבורה שונים. מחלת נסיעה תוקפת כאשר אדם נחשף לדפוס תנועה שאינו מורגל בו. (ויקיפדיה)

טבורט
כיסא ללא משענת.

ציטוטים

”כל הנוסעים עמדו לאורך האנייה וצפו בהתפעלות בארץ ישראל“

”הדבר הבולט שאירע במעמד העלייה הוא החלפת שמות משם לועזי מובהק לשם עברי. שמי הוסב מ"מונייק" למשה“

הקשר הרב דורי