מאגר סיפורי מורשת

שמי תקוה פארי נולדתי 1945 בבגדד שבמדינת עירק.

עם עלייתנו ארצה , אנשים חדורי מוטיבציה לעשות הכל על מנת להתערות בארץ האבות הנכספת. משפחתי אמנם עזבה מאחריה בארץ מוצאה חיים נוחים שכללו בית מפואר, וכל מה שאדם חפץ בימים ההם. והנה הגענו לארץ ריקה ללא הרכוש וללא אמצעים משום שהיינו חייבים לוותר על כל הרכוש ועל האזרחות שלנו. אבל השמחה שליוותה את מסענו הייתה כל כך גדולה שלא היה איכפת לאיש לאן אנו באים. הרגשה של התעלות-נפש ליוותה אותנו. כל זה ניטבע בתוכנו, הילדים הצעירים. ההתיישבות בארץ היתה בתחילת דרכה . ואותנו יישבו במעברה ליד פתח תקווה. הקהילה הייתה מעורבת מנתה משפחות שבאו מכל העולם. תימנים, עירקים , הונגרים ,פרסים ועוד ועוד. בליל של שפות שמענו שם. מטבע הדברים אנשים נמשכו לאלה שדיברו בשפתם. ואז נוצרו קבוצות שרצו לגור בשכנות בתוך הצריפים והאוהלים שהוקצו לנו. מים קיבלנו ממשאיות שחילקו מים. מזון קיבלנו על ידי תלושים שחולקו לנו. כסף לא היה בנמצא.

לאחר שנתיים במעברה נפתחו בתי ספר ואנו התחלנו ללמוד בבית הספר.

אבי המשפחה יוסף התחיל לעבוד וכסף זרם לבית ( צריף רעוע) שהיה מרוהט במיטות ברזל פשוטות שולחן עץ  שאבי קנה בהיזדמנות בעיר ושני כיסאות .

דבר ראשון אימי קנתה ארון לאיחסון הבגדים שהיו מקופלים  בתוך ארגזים ומונחים מתחת  למיטות. אי אפשר לתאר את השמחה שליוותה את סידור הארון הקטן. סוף סוף הצריף התחיל לקבל צורה. ארון, מיטה, שולחן וכיסאות.

תשאלו היכן התרחצנו. מחוץ לצריף עמד "בוטקה" קטן עם ברז מים קרים, ששימש אותנו ואת שכנינו מימין. חורף וקיץ התרחצנו שם. ומטבח , איפה המטבח? הוא היה בפינת הצריף. פינה שהוקצתה ל"פתיליה" שהופעלה על ידי נפט. וקערה עם מספר צלחות סכום  ו-2 סירי אלומיניום. שם אימי הכינה את המזון הפשוט שהשיגה ידה בשוק המעברה. סכנת נפשות היתה כרוכה בהכנות לבישול. הנפט אוחסן בבקבוק שקנינו מעגלה רתומה לסוס שהסתובבה ברחובות המעברה, האיש צילצל בפעמון, כך אנשים ידעו על בואו ויצאו לקנות נפט. היות והבישול היתה פעולה די מורכבת ואפילו מסובכת אימי העדיפה לבשל כמה שפחות. המזון שלנו היה מורכב מפירות, ירקות מעט מוצרי חלב והמון המון לחם.

המעברה גדלה והתפתחה נבנו בה מבני קבע שכללו חנויות בית קולנוע ובתי קפה.

אנו הילדים גדלנו באווירה של ארעיות צריף ואוהל. באווירה זאת פרצה מלחמת סיני בתום המלחמה עברנו לפ"ת לבית קטן כך ממשו הוריי החלוצים והחרוצים את חלומם לתרום מעצמם למדינה ולילדיהם.

מקום טוב ונוח להתגורר בו, אין לי כל כך מושג איך הוריי גייסו את הכסף לקניית הבית וכמה הלוואות נלקחו ואיך הכל נבנה במימון אישי ומתוך עבודה קשה של אב המשפחה שאומנם היה משכיל שיודע מספר שפות עבודתו למיטב ידיעתי לא הניבה כסף רב! ללא עזרה מאף גורם הצליח לספק את צרכי המשפחה מעולם לא שמעתי את הוריי מתלוננים על מצבם ועל כך שאינם מבקשים עזרה מהמדינה ועד היום אני נזכרת בהם באהבה וגאווה גדולה ומודה לאל הטוב.

שחנני להכיר אנשים שכמותם וזכיתי להכיר אותם. המעברה התחילה לאט לאט להתרוקן אנשים עברו לגור במבני-קבע, אם זה בעיר עצמה או נדדו לערים אחרות, חלקם עברו לגור בתוך "שיכונים" שניבנו בתוך המעברה, דבר שהוזיל את עלות הדיור.

היום אם תעבור ב"שכונת –סירקין" שליד פתח-תקוה, תפגוש מקום שוקק חיים, דירות חדשות וישנות שוכנות יחד, מגרשי כדורגל וכדורסל וקבוצות נערים משחקים , וקולם מצלצל כמנגינה ערבה. גנים פורחים מעטרים את הבתים ואין היום זכר לאותה מעברה בה גרנו, חוץ משני עצי אקליפטוס שנטענו אבי ואני ליד הצריף שהיה ביתנו בילדותי. שני העצים מיתמרים לגובה רב.  עד לפני מספר שנים כשביקרתי שם עדיין עמדו שני העצים הנוסטלגים שלי. וכמה אני מייחלת לרגע שאני אבקר שם ואראה אותם  שוב כמו חברים ותיקים שעומדים ומחכים לפגישה איתי……….!

הזוית האישית

שי:  אני מאחל לסבתא היקרה שלי בריאות ואריכות ימים.

תקוה: לנכד היקר שלי, אהבתי להיות איתך ולתעד את הסיפורים ואני מאחלת לך שתלמד את כל מה שנסיתי להעביר לך מנסיוני בחיים. המון הצלחה. באהבה רבה.