מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלי היו פלמחניקים צעירים בחקוק בשנים 1945-1947. אמא שלי היתה בהריון מתקדם. הדרך לחקוק עברה בתוך נחל עמוד, שם הערבים ירו. לא היתה דרך לצאת או להיכנס לקיבוץ (היינו במצור). בפברואר 1948 היתה הפסקת אש במלחמת השחרור וחברי חקוק החליטו לנצל את זה ולהוריד את אמא שלי לטבריה, שם היה בית החולים הקרוב ביותר. אמא שלי איחרה בלידה. כל התקופה שחיכתה ללידה בטבריה, הקהילה היהודית בטבריה היתה אמורה לארח את אמא שלי, כלומר לספק לה מזון ותנאים. אמא שלי היתה מאוד רעבה ובטבריה החל להיגמר הכסף. הם חיכו שאמא שלי תלד. בסוף היא ילדה ואי אפשר היה להודיע לחקוק שנולדה בת בכורה לקיבוץ (הייתי הבת הראשונה שנולדה בחקוק). לבסוף הודיעו לחקוק במורס (צורת תקשורת באמצעות נקיות ואורות). כתבו להם: "נולדה לכם עירית". כך אמא שלי החליטה לקרוא לי. היא חשבה שאני הייתי ה"עירית" הראשונה בארץ (הכי מבוגרת). נולדתי בבית חולים שכבר לא קיים היום שנקרא "שוויצר". הוא נסגר די מהר, אפילו אח שלי,שנולד שלוש שנים אחריי, כבר נולד בבית חולים אחר בטבריה.

בדרך חזרה אי אפשר היה לחזור לחקוק כי הפסקת האש הסתיימה. החליטו לפנות לזוג אנשים נחמדים – מאיר וגאולה גולדשטיין – שגרו ביישוב על שפת הכנרת שנקרא "מגדל". גדלתי אצלם יחד עם אמי במשך שלושה חודשים. סיפרו לי שהם דודים שלי וכך חשבתי. כך היה עד שאזור הצפון שוחרר ואפשרי היה לחזור לחקוק. אחרי שהביאו אותי לחקוק, שהיתה אז מוקפת בחומת אבן גדולה, שמו אותי במרכז הקיבוץ, בלול של תינוקות. כל אחד שהיה עובר היה צובט אותי או מאכיל אותי והייתי האטרקציה המרכזית של הקיבוץ, מה שלא היה קשה בהתחשב בכך שחקוק היה קיבוץ של בערך חמישים תושבים.

הזוית האישית

ליאור ישראלי עמית: היה מאוד מעניין להקשיב לסיפורים של סבתי.