מאגר סיפורי מורשת

עד גיל תשע גדלתי חיים שגרתיים. גדלתי עם אחותי הגדולה (שולה), עם הורי (חיה ומשה) והכלבים שלי בחולון. גרתי בבית קטן עם חצר גדולה. בחצר היו עצי פרי, מחסן ולול עם תרנגולות שהיו מטילות ביצים טריות מדי יום. גרתי ברחוב שקט מאוד והיו הרבה חולות מסביב. בלילות התנים היו מגיעים ומנסים לטרוף את התרנגולות. ההורים שלי היו יוצאים להבריח את התנים מדי לילה. ואז הגיעה הבשורה: כשהייתי בת 9 ההורים שלי הודיעו לי שאנחנו נוסעים לכמה שנים לחוץ לארץ (באותה תקופה אנשים כמעט ולא טסו לחוץ לארץ, זה היה מקרה מאוד נדיר) ולכן שאר החברות שלי חשבו שעומד להיות לי נורא כיף (הן מאוד קינאו בי).

הוריה של סבתא רבקה

הפלגה באנייה והגעה אל וינה

בבוקר היום של ההפלגה בעלייה לסיפון, קרובי המשפחה הגיעו לנמל חיפה כדי להיפרד מאתנו. אני זוכרת שכשעלינו לסיפון האנייה ראינו את קרובי המשפחה עומדים על הרציף ומנפנפים לנו לשלום וכל פעם הם הפכו להיות קטנים וקטנים יותר עד שכבר לא יכולנו לראותם, וראינו אותם רק כעבור 3 שנים כשחזרנו ארצה.

        המשפחה נפרדת מאיתנו טרם ההפלגה

השייט באונייה היה חוויה בלתי נשכחת שארכה כ-4 ימים. באונייה הייתה בריכה גדולה שאהבתי להיכנס אליה, מסעדה מאוד טעימה והחלק שהכי אהבתי היה לשבת על הסיפון ולראות את הים. באנייה פגשנו עוד משפחה ישראלית שנסעה אתנו גם בשליחות (שאותה אני זוכרת עד היום).

בבריכה שעל האונייה

אחרי השייט המהנה נסענו מנפולי ועד לצפון איטליה. בדרך ביקרנו בכמה ערים: ברומא, בפירנצה (בדרך ראינו את מגדל פיזה) ובוונציה. בסיום הטיול הגענו לאוסטריה ומשם לבית ששמרו לנו עליו בעיר וינה, בו התגוררתי עם משפחתי במשך 3 שנים (מגיל 9 ועד גיל 12). מהר מאוד התברר לי שלהיות ישראלי באוסטריה זאת חוויה ממש לא נחמדה (באותה תקופה). הייתה אנטישמיות, שנאו יהודים ואני כילדה הרגשתי פעם ראשונה בחיי מה זאת אנטישמיות- שנאת יהודים. לדוגמא, יום אחד הלכתי ברחוב עם אימא שלי ופתאום מישהו צעק מהמדרכה שממול "יודה, יודה" (יהודי בגרמנית). והשליכו לעברינו אבן ,האבן לא פגעה בנו אבל באותו רגע הבנתי שמה ששלח את האבן זו הייתה שנאה לא אלי אישית אלא בגלל שאני יהודיה. הייתה שנאה כלפי היהודים ובשנאה זו נתקלנו שם לאורך השלוש שנים האלו שחיינו בווינה (זו נקראת תופעת האנטישמיות).

הבית בוינה

הבית בוינה היה בית פרטי עם שתי קומות וחצר קטנה מאוד. בבית זה היה לי חדר משלי וגרתי בקומה העליונה. בבית בוינה חדרי השינה היו למעלה והמטבח, הסלון, השירותים, והמקלחת, היו למטה. באוסטריה מזג האוויר קר בהרבה יותר מישראל: בחורף יורד שלג יש 0 מעלות ואפילו פחות, ולכן מבלים הרבה פחות בחוץ מאשר באותה תקופה בארץ. בוינה הייתי צריכה ללמוד שפה חדשה (גרמנית) ולהתרגל לחברות אחרות (שונות מאוד מהחברות שאיתן גדלתי). אחרי שנה שגרנו בווינה ההורים שלי ראו שהחיים בווינה לא היו פשוטים עבורי ולכן הם החליטו לנחם אותי והם קנו לי כלבה (שם הכלבה- טיפי) שמאוד מאוד אהבתי אותה. החיים בגלות לא היו לי פשוטים, תמיד רציתי לחזור שוב לארץ ישראל.

הכלבה טיפי ואנחנו

כשהגעתי לבית הספר, כבר ממראה ראשוני לא אהבתי אותו בכלל: המורים היו מתחלפים מהר מאוד, בקושי היו לי חברים וכו'. זה היה בית ספר יהודי קטן עם מעט תלמידים. למדו בו ילדים שגרו בארץ ועזבו את ישראל (יהודים), לא התחברתי לבית הספר הזה בכלל. כעבור שנתיים ההורים שלי העבירו אותי לבית ספר אמריקאי. שם היה לי ממש טוב: פגשתי ילדים מכל העולם, היו לי מורים טובים, מאוד נהניתי מהאווירה וגם אחותי למדה בבית הספר הזה יחד איתי (רק שהיא למדה שם 3 שנים ואני למדתי שם שנה אחת). מאוד נהניתי מבית הספר הזה והיו לי שם חברות טובות מכל מיני ארצות שונות.

החזרה הביתה

החזרה הביתה הייתה כרוכה ברגשות מעורבים. מצד אחד מאוד מאוד מאוד התגעגעתי לארץ, לחברות שלי, לקרובי המשפחה, לבית שלנו, לשכונה שלי, לעיר שלי ולארץ שלי. מצד שני, נאלצתי אחרי שכנועים רבים להיפרד מהכלבה שכל כך אהבתי. חזרנו הביתה בטיסה. כשנחתנו בארץ ישראל אני זוכרת שכל כך התרגשתי עד שנישקתי את אדמת ארץ ישראל.

הכלבה טיפי

הזוית האישית

הנכדה גלי: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא שלי, עבודה זו חיברה בינינו מאוד. למדתי על החיים שלה, שמאוד התעניינתי לשמוע עליהם כבר הרבה זמן.