מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור הילדות שלי – סיפורו של הדור

בלהה ועמית
בגן הילדים
תמונות מילדותה של בלהה בעין-ורד בשנות ה-40 של המאה הקודמת

ההורים שלי עלו מפולין לארץ-ישראל בשנות ה-20, כדי להתיישב בארץ ולהיות חקלאים.
 תמונה 1
 
 ההורים שלי עלו מפולין לארץ-ישראל בשנות ה-20
 
הם וחבריהם הקימו את מושב עין-ורד בגוש תל-מונד, נטעו עצים, בנו בתים והקימו משקים. בשנות ה30 היו בעין-ורד רק מעט בתים קטנים ומעט ירק. רוב השטח היה עדיין חשוף, הפרדסים עוד לא צמחו והדרכים היו דרכי עפר. שם נולדנו וגדלנו. במשק שלנו היו בעיקר לולים עם תרנגולות (ולפעמים גם תרנגולים), גידולי ירקות ופרדס. ברפת הייתה פרה יחידה, מדי פעם נוספה גם עגלה.
 
תמונה 2 
אח בכור זה דבר מצוין. יש אחרי מי ללכת, עם מי לשחק, ממי ללמוד כל מה שצריך. ככה זה כשיש שניים. לגן היינו מגיעים ברגל ולא ברכב כמו היום. שם פגשנו את הילדים מכל רחבי הכפר. גדר החצר של הגן הייתה גבול המושב, והשטח מאחוריה היה שייך לערבים תושבי הכפר הסמוך (המנצורים). בגן שיחקנו בחול, טיפסנו על סולמות, היו בובות וקוביות,ספרים וכלי גינה. מה לא היה לנו? לא היו מחשבים, פלאפונים, טלוויזיות וגם לא הרגשנו בחסרונם. לקראת כניסתנו לבית הספר הכנו בגן ילקוט. הילקוט היה מבד חאקי, עם כתפיות לגב וקישוט של רקמה (אנחנו רקמנו), כך היה לכל הילדים אותו ילקוט.
 
תמונה 3
 
למדנו בבית הספר המשותף בתל-מונד, לשם הגיעו כל ילדי הגוש עין-ורד, כפר-הס, חרות ותל-מונד. איך הגענו? ברגל כמובן, הלכנו מרחק של 3 ק"מ בקיץ ובחורף, ובדרך שיחקנו וצחקנו ואכלנו תפוזים מהפרדס.
פעם בשנה, בחופשת הקיץ, נסענו לתל-אביב אל הדודים שלנו. ראינו את העיר הגדולה, עם בתי קומות, חנויות ובתי קולנוע והעיקר – הלכנו כל יום להתרחץ בים.
תמונה 4 
בונים לול. כל המשפחה משתתפת: מערבבים בטון לבניית הלול. כל הבניינים בחצר הבית שגרנו בו, הרפת והלולים, נבנו בעבודה עצמית משפחתית. 
תמונה 5 
הסתיימה מלחמת העולם ה-2, פליטים מאירופה עלו לארץ. לכפר שלנו הגיעו ילדים מיוון ונקלטו במשפחות. לביתנו הגיע ילד בן גילי, יחד גדלנו,שיחקנו ועבדנו במשק עם ההורים. בכיתה ד' – הכיתה גדלה: נוספו אלינו הילדים מיוון. הם למדו עברית, טיילו ושיחקו איתנו ואפילו לימדו אותנו לדבר קצת ביוונית ולשיר שירים יווניים. רכב כפרי החמור שימש אותנו גם להנאה וגם לתחבורה.
 
תמונה 6 
אחי הבכור רכב עליו לבית הספר. אחי השני רכב בחצר. לפעמים רתמו אותו לעגלה וכך נסענו כולנו לשדות ולפרדס. אחי לימד אותי לרכוב על אופניים. לא היו גלגלי עזר והייתי צריכה ליפול כמה פעמים עד שהגעתי לשיווי משקל. מובן שגם כבישים לא היו ורכבנו בדרכי עפר. כשפרצה מלחמת העצמאות בנו מקלטים בחצרות. אני הייתי אז בכיתה ו' והיה לי (ולחבריי) תפקיד: תורנות במרכזיית הטלפון במושב, שם ישבתי וקישרתי בין העמדות.
 
פעם בשנה יצאנו מבית הספר לטיול בארץ. נסענו במשאית והגענו למקומות רחוקים, מהרי הגליל ועד מדבר הנגב. היינו לנים בבתי ספר, אוספים חוויות של נופים ושל חברים. 
 
החג הכי יפה אצלנו היה חג השבועות. השתתפו בו כל ילדי בית הספר וכל תושבי הגוש. היו שערים וירק,שמלות לבנות לרקדניות וגלימות לכוהנים, הבאת ביכורים והמון שמחה.
 
לסיום, סיפרתי קצת במבט לאחור את סיפור הילדות שלי ושל הדור. כולנו גדלנו בין פרדסים וחולות. צעדנו לבית הספר, לטיולים ולפעולות. עזרנו להורים בפרדס ובגינה וראינו בעינינו איך צומחת המדינה.
 
נאחל לילדים של היום חיי יצירה, חברות ושלום. אני נהניתי להכין את המצגת עם עמית. במהלך הפגישות השבועיות שלנו הכרתי ילד חביב,ונעים היה לעבוד איתו יחד. הרעיון של שילוב דורות בעשייה משותפת הוא רעיון טוב. כה לחי! עמית: היה מאוד נחמד לעבוד עם בלהה, סיפור הילדות שלה מעניין מאוד, והיה כיף.
 
נכתב ב – 2009
מורה מובילה אילת שחק 

מילון

פליטים
נת הפליטים קובעת כי פליט הוא מי שיש לו חשש מבוסס מפני רדיפה על רקע גזע, דת, לאום, השקפתו הפוליטית או השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת

ציטוטים

”נוספו אלינו הילדים מיוון. הם למדו עברית, טיילו ושיחקו איתנו, ולימדו אותנו לדבר ולשיר ביוונית “

הקשר הרב דורי