מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1951 ביפו להורים הרצל ושושנה, וכאח לדוד. עד גיל 10, גרנו בבית שהערבים נטשו במלחמת העצמאות.

ילדותי הייתה מאושרת ואהבתי מאוד את המשחקים והספורט בשכונה. איך שרדנו בשנות החמישים: נולדנו ללא אולטרה סאונד, שתינו מים מהברז, אכלנו פרוסות עבות של לחם לבן מרוחות מרגרינה וריבה. את החיתולים הרתיחו על פרימוס וכשהיו לנו תולעים בלענו שן שום. רכבנו על אופניים וכשנפלנו לחצו לנו על הנפיחות עם חפץ מתכתי כדי להוריד את הנפיחות. שיחקנו בחוץ, בחדרים לא ממוזגים. לבית הספר הרחוק הלכנו ברגל ואף אחד לא הסיע אותנו. לא היו מחשב, טלוויזיה וסלולרי אך היו חברים. חווינו חופש, לקחנו אחריות. יצרנו והפעלנו את דמיוננו, נגענו בחיים עצמם ולא בחיים הווירטואליים.

כבר בבית הספר התיכון כשידעתי שלא אסיים את את לימודיי באותו בית הספר, נעשיתי לעוזרו של המורה לספורט עד לסיום שנת הלימודים. לאחר מכן למדתי בפנימיה הצבאית של חיל האוויר. מיד לאחר סיום לימודי שירתתי בחיל האוויר. אחרי הצבא התחלתי לעבוד בבנק ושם הכרתי את אישתי.

כשנולדה בתי הבכורה, התברר שהתינוקת רגישה לחלב, תחליף החלב היה לא נפוץ ונאלצנו לעיתים קרובות לנסוע עד למחסן היבואן בחיפה, בכדי להשיג את תחליף החלב.

זכורה לי היטב חוויה ממלחמת המפרץ, בה ישבנו בחדר האטום עם מסכות האב"כ על הפנים ואשתי והבת פחדו מאד ורעדו והייתי חייב להרגיען.

כל ילדיי סיימו את בית הספר (היסודי והתיכון) בהצטיינות ובצבא שירתו בתפקידיי קצונה ופקוד. בשנת 2011 יצאתי לגמלאות ואני מקדיש את זמני הפנוי למשפחתי ולנכדיי ולעיסוקי בספורט.

הזוית האישית

ליהיא: נהניתי מאד מהמפגשים עם סבא, למדתי המון על ילדותו וגיליתי דברים חדשים עליו ועל מה שהיה כאן בקום המדינה.

סבא משה: זו היתה חוויה מרגשת לחזור לבית הספר וללמוד ביחד עם נכדתי. בעיקר התרשמתי מהביקור בבית התפוצות.