מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל, נולדתי בתל אביב בתקופת מלחמת העולם השנייה להוריי אברהם וצפורה (לבית שדלצקי) שלכטר. בארץ לא היה מידע ברור על השמדת היהודים באירופה ולכן להוריי לא היה מידע על הקורה לבני משפחותיהם בפולין. אי לכך קראו לי על שם סבתא של אימא שנפטרה לפני השואה.

רחל והוריה, אברהם וציפורה שלכטר

באותה תקופה גרנו בדרום תל אביב. חיינו חיים פשוטים וברמת חיים מצומצמת. כמו משפחות רבות באותה תקופה, הוריי חלקו דירת שני חדרים עם עוד משפחה. לכל משפחה היה חדר אחד, כאשר המטבח והשירותים היו משותפים. הציוד במטבח היה בסיסי ביותר: מקרר (לא חשמלי) ופתיליה לבישול. לא הייתה אמבטיה אלא רק מקלחת. את המים למקלחת חיממו בהסקת עצים אותם הניחו בתחתית המיתקן לחימום.

רחל התינוקת ב"אמבטיית ברזל" 

הדירה בה גרנו הייתה קטנה, ולמרות זאת בני משפחה וחברים רבים של הוריי שלא היה להם בית שהו בביתנו. הצטופפנו כולנו בחדר אחד עד שהם מצאו בית משל עצמם. למרות התנאים הקשים, החיים עם המשפחה הנוספת היו חיי אחווה ושיתוף. הייתי אז בת יחידה ולמשפחה השנייה היה בן יחיד, יואל, ועד היום היחסים בינינו הם יחסים של אח גדול ואחות צעירה.

רחל ויואל

בתקופת ילדותי המוקדמת שלטו הבריטים בארץ. הזיכרון היחיד הברור שנקשר אצלי לממשל הבריטי הוא: "עוצר". היו מניחים גדר תיל באמצע הכביש ואסור היה לצאת מהבית. אני גם זוכרת שבאחד מימי העוצר הגיעו לביתנו שוטרים בריטים לערוך חיפוש. הם בדקו אם אנחנו לא מחביאים אנשי מחתרות או נשק לא חוקי.

עם ערב קום המדינה עברנו לגור בצפון תל אביב. כיום זה אזור יוקרתי, אולם כשעברנו לגור שם היה זה אזור מרוחק מוקף חולות גובל בכפר הערבי "סומייל". המבנים הבולטים באזור היו בית חולים אסותא, מגדל מכבי אש ושוק בזל. שלושת המבנים כבר לא קיימים כיום. על חורבות הכפר הערבי נמצא כיום מגדל המאה ברחוב אבן גבירול. בתקופת מלחמת השחרור לא היו מקלטים מסודרים כמו היום, ומכיוון שגרנו בקומת קרקע, חדר הכניסה לדירה שלנו שימש מקלט לכל השכנים. אבי היה מגויס לצה"ל  ואמי ואני היינו לבד בבית.

בגיל 6 התחלתי ללמוד בבית ספר היסודי "דיזנגוף". כשהייתי בכיתה א' קרה משהו מיוחד בתל אביב: ירד שלג!!! כשקמתי בבוקר אמי לקחה אותי לחלון וראיתי שכל החצר לבנה. מכיוון שאף פעם עד אז לא ראיתי שלג, לא הבנתי מה אני רואה ושאלתי את אמי: "מי שפך כאן כל כך הרבה סוכר?". באותו יום אמי חששה לשלוח אותי לבד לבית הספר בגלל החשש שאחליק בשלג. כשהגענו לבית הספר חיכתה לאמי הפתעה. כמו אימא עוד אימהות רבות ליוו את ילדיהם לבית ספר  ומסתבר שאימא של אחד הילדים שלמדו איתי בכיתה עלתה ארצה עם אימא באותה אונייה. מאז ירידתן מהאונייה ועד אותו יום הן לא נפגשו. אחרי פגישה זאת הן חידשו את הקשר ביניהן.

בתקופה שאחרי הקמת המדינה היה מחסור במוצרים רבים בארץ. כדי לנסות ולהתגבר על המחסור הכריזה הממשלה על משטר קיצוב – "צנע", שפירושו לחיות חיים צנועים. לכל משפחה הייתה הקצבה קבועה של מצרכים אותם יכלו לקנות. כל משפחה קיבלה פנקס תלושים ובכל קנייה נתנו למוכר תלוש וכך היה פיקוח על הצריכה של כל אדם. תינוקות ואנשים חולים קיבלו תוספת תלושים מיוחדת. גם לאירועים כמו חתונות אפשר היה לקבל תוספת תלושים.

כשהייתי בת 7 נולדה אחותי אתי אליה אני מאד קשורה.

רחל ואתי

בגיל 18 פניתי לשירות לאומי. לימדתי בטבריה בבית ספר שבו למדו ילדים שמשפחותיהם גרו קודם במעברות. העבודה עם ילדים אלה לא הייתה קלה. במיוחד אני זוכרת ילדה אחת שאביה היה דייג בכינרת והוא נהרג מירי של הסורים שאז עדיין שלטו ברמת הגולן. בגלל שליטתם ברמת הגולן הייתה לסורים תצפית טובה על הכינרת וסביבותיה ולכן דיג בכינרת בזמנים ההם היה מסוכן, מכיוון שאי אפשר היה לדעת מתי הסורים יחליטו לפתוח באש.

אחרי השירות הלאומי נרשמתי לאוניברסיטה העברית בירושלים, שהייתה לה אז שלוחה בתל אביב. למדתי מדעי המדינה ואנגלית.

בשנת 1966 נישאתי למוטי סוקולובר. הרב שהשיא אותנו היה דוד של מוטי. דוד זה גר בצעירותו בעיר חברון. באותה תקופה גרו בחברון יהודים רבים. בדרך כלל היהודים והערבים חיו יחד ביחסי שכנות טובים, אולם בשלב מסוים קרה מה שהיום אנו מכנים "פרעות חברון". הערבים התנפלו על היהודים ורצחו אותם. הדוד ואשתו ניצלו מכיוון ששכבו בין המתים והפורעים חשבו שגם הם מתים.

רחל ומוטי ביום נישואיהם

אחרי נישואינו נולדו לנו שלושה ילדים: שני בנים, ניר ועמית, ובת – נוגה. כיום יש לנו תשעה נכדים אותם אנחנו אוהבים מאוד.

על הביסקוויט החסר במלחמת יום הכיפורים

עם פרוץ מלחמת יום כיפור, עמית (הבן השני שלנו) היה בן שנתיים וחצי. גרנו אז במעוז אביב בבלוק שהיו בו שש כניסות. כל שתי כניסות חילקו ביניהן מקלט תת קרקעי. כשנשמעה האזעקה ירדנו כולנו למקלט וישבנו עם כל השכנים, ביניהם היו ילדים רבים. אחת הילדות החלה לחלק ביסקוויטים לילדים אולם לרוע המזל, בדיוק כשהגיעה אל עמית נגמרו הביסקוויטים. עמית מאד נעלב על שלא קיבל ביסקוויט (והוא היה צעיר מדי כדי להבין שלא היה מספיק לכולם). כשנשמעה צפירת הארגעה עלינו הביתה ועמית ביקש שאלך לקנות ביסקוויטים כדי שהוא יוכל לחלק בזמן האזעקה הבאה, לה חיכה בקוצר רוח, ולא לתת ביסקוויט לילדה שלא נתנה לו. למרבית המזל ולאכזבתו של עמית לא היו יותר אזעקות באזור שלנו.

בשנת 1980 עברנו ממעוז אביב לשכונה הצמודה, הדר יוסף. השיטפונות של ימים אלו הזכירו לי את חורף 1992. באותה שנה ירדו גשמים כבדים. הירקון עלה על גדותיו וכל שכונת הדר יוסף הוצפה. ילדים שגרו ברחוב בו אנו גרים הוציאו סירת גומי ושטו בכביש כאילו זה נהר.

משפחתי כיום

בערבי שבת נפגשת המשפחה בביתנו לקידוש וסעודת שבת. במפגש זה הנכדים פורשים מהר מהשולחן והולכים לשחק כולם יחד. המבוגרים נשארים ומשוחחים על ענייניים שונים. אולם כשאני מכריזה: "הגיע זמן הקינוחים", כל הילדים חוזרים במהירות לשולחן. המפגש המשפחתי תורם רבות לגיבוש המשפחה ולי ולמוטי בעלי הוא גורם עונג רב.

משפחת סוקולובר, נובמבר 2019

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית ספר המשתלה בתל אביב, התש"ף, בהנחייתה של המורה המובילה שלומית שורצקי.

סבתא רחל ואוהד כתלמידים בבית הספר