מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור החיים של סבא אורי סמך

אבא והילדים
בילדותי
סבא אורי מספר על ילדותו במעברה והתקדמות בחיים

שמי אורי סמך. סיפורי עוסק בעלייתה של משפחתי מעיראק אל ישראל.

בשנת 1950 הערבים התחילו לגרש את היהודים מעיראק והיהודים התחילו לפחד שלא יפגעו בהם והתחילה העלייה לארץ. משנת 1950 עד 1952 היה גל מואץ של עלייה.

כשהגענו לארץ התנאים היו לא קלים, היו לנו שירותים משותפים, מקלחות משותפות והביאו לנו ציוד כגון שמיכות, כריות, בגדים, אוכל ועוד. חלוקת מצרכי חיים ובגדים התנהלה במצעות לושי קיצוב, זו הייתה תקופת הצנע. היה קשה. לא הייתה עבודה, האנשים עבדו בעבודות דחק זמניות בפרדסים בחקלאות. הם התפרנסו בקושי. בנוסף, היה פחד מתקיפות, במיוחד בלילה – בגלל שהערבים חיו גם בארץ והתנגדו לעליות.

לאט לאט התחילו להבין את המצב הקשה והחמור במעברה. גדלנו כמשפחות והתחילו להעביר אותנו למגורים קבועים, כלומר לא אוהלים אלא בנייה. במשפחה שלנו נולדו עשרה ילדים: חמישה בנים וחמש בנות. גדלנו והתחלנו לעבוד ולעזור בפרנסה של הבית. אחר כך התגייסנו לצבא ואני התחתנתי עם ליאורה. נולדו לנו שלושה ילדים וחמישה נכדים. אני זוכר שכשהייתי קטן בעיראק גרנו ביחד עם כל המשפחה. ובגיל שנה שנתיים היו שמים לי שרשרת עם פעמונים כדי שידעו איפה אני נמצא ושאני לא אלך לאיבוד. כאן הכל היה שונה.

זכור לי שכשהיינו במעברות הסתובב צלם וצילם את המשפחות את האנשים לשם תיעוד היסטורי. אבא שלי הביא את הצלם לאוהל מאחורה, שם שמיכה מאחורה שיהיה לרקע עבור מי שרצה להצטלם.

בעת שרותי הצבאי

תמונה 1

אני הייתי הבן הבכור במשפחה והמשפחה גדלה. היה שוק במעברה אליו אני ואחותי היינו הולכים ועושים קניות. אימא שלי הייתה מבשלת לנו אוכל והאחים שלי היו באים מבית הספר ומהגן, יושבים על הרצפה – כי לא היו כיסאות ושולחנות, כך היינו יושבים ואוכלים על הרצפה. אחר כך היינו עושים מדורה ומחממים מים חמים כי לא היו מקלחות, ואימא שלי רחצה אותנו בחצר אחד אחד על פי התור. שמו עבורינו וילון מסביב שלא יראו אותנו.

היו לנו במעברה עזים ותרנגולות (תרנגול זכר אחד וארבע תרנגולות). היינו חולבים את העיזים ועושים מחלבן גבינה. היינו מרתיחים את החלב וכשהשמנת של החלב עלתה, היינו שופכים את החלב לתוך בד, קושרים את הבד ותולים את זה. כל הלילה הבד הקשור טפטף את המים של החלב. כשהו פותחים את הבד היינו מקבלים גוש גבינה – כך מגבנים גבינה. בנוסף, הביצים של התרנגולות היו בתוך בור והיינו מחכים שיתמלא הבור מביצים, התרנגולת הייתה דוגרת על זה עד שבקעו אפרוחים. אז היינו לוקחים אותם למשחטה (לשוחט), והוא היה שוחט אותם והיינו מבשלים את מזוננו.

עברנו לשיכונים בנויים, קיבלנו דירה. כשהייתי בן 18 קיבלתי את רישיון הנהיגה שלי וקיבלתי את האוטו הראשון שלי – האוטו הכי טוב שהיה אז (לארק אמריקאי). אני זוכר שהייתי לוקח את האחים שלי לטייל ומסיע אותם לחוגים שלהם. שמחו מאוד כי אז לא היו לאנשים מכוניות ולנו היה רכב, אז היו באים מהשכונה שנסיע אותם ושנעשה להם סיבוב – והסעתי אותם.

אני עם רכבי הראשון

תמונה 2

התגייסתי לצבא בשנת 1967, אז פרצה מלחמת ששת הימים. אני הייתי בסדיר (חטיבה ירושלמית בחיל רגלים). נלחמנו מול הירדנים, כידוע לכל – ניצחנו. סיימתי את השירות והתחלתי לעבוד ולעזור למשפחה בכלכלת הבית כי היינו הרבה ילדים. מאז שאני זוכר את עצמי אני עוזר בבית, כך נוהגים במשפחתנו.

הזוית האישית

לינוי ושירה: למדנו הרבה מאוד דברים חדשים על העבר וזה כיף לשמוע איך היה פעם ולהתעניין בתכנית המדהימה הזו. היה פשוט כיף גדו. לצד ההנאה, זה גם עצוב שבאמת פעם התעללו באנשים שלא עשו כלום, לפי מה שהבנו מן הסיפורים. אבל בעיקר חווינו כיף כי אנחנו שומעים, רואים, עושים ומקשיבים.

מילון

שוחט ובודק
מקצוע מהמקצועות המסורתיים בקהילה היהודית והיה נחשב אחד מכלי הקודש. תפקידו של השו"ב לשחוט עוף או בהמה דקה או גסה, לצורך אכילה, בסכין כשירה שהיא חדה, חלקה, ונקיה לחלוטין מפגימות (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן י"ח, סעיף ב') כדרישת ההלכה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אם תרצו - אין זו אגדה“

הקשר הרב דורי