מאגר סיפורי מורשת

שמי אראלה. בשמחה באתי לספר לנכדי את סיפור חיי.

נולדתי בתל אביב בזמן מלחמת העולם השנייה. זכור לי שהיינו בתל אביב ויום אחד אימי לקחה אותי מהגן הביתה. לפתע הייתה הפצצה של האיטלקים על תל אביב ואנחנו, אמא ואני, נכנסנו מהר לחנות של קצב ונשכבנו על הרצפה. איש אחד ישב בחוץ וראה את השמיים ואמר לנו "הנה עכשיו המטוסים עוברים מעלינו".

אחר כך כשההפצצה נגמרה הגענו הביתה, ואבא שלי עמד והוציא את כל הזכוכיות שהיו בבית. (דרך אגב, לפני 34 שנים מצאו פצצה של האיטלקים שלא התפוצצה). הגיעו חברים של הוריי מההכשרה שלהם ושכנעו את ההורים לעבור לעמק יזרעאל.

הגענו לקבוצת עינות. עברתי לגור בבית הילדים בלי ההורים. הבריטים החלו לבנות את שדה התעופה רמת דוד, על יד קיבוץ שריד. היה שם שדה תעופה דמה, לבלבל את האויב: האווירונים היו מקרשים וכשעברו מעל חשבו שזה שדה תעופה. כשהכריזו על הקמת המדינה, המצרים באו להפציץ את שדה התעופה רמת דוד והטעו את המצריים. יומיים קודם המצרים באו עם מטוסים להפציץ את שדה התעופה, והאנגלים גירשו אותם והפילו חמישה מטוסים מצרים.

אחר כך שפרצה מלחמת העצמאות, קצין עיראקי בשם קעוקג'י והחיילים העיראקים באו עם סוסים וניסו לכבוש את קיבוץ משמר העמק. אנחנו ראינו את הקרב על משמר העמק. סוס אחד שנשאר בשדות קראנו לו קאוקג'י.  בזמן מלחמת העצמאות הילדים של קיבוץ כפר החורש באו לקיבוץ שלנו עם המטפלות שלהם . כשהייתה אזעקה, התפקיד שלנו הילדים היה לרוץ ולקחת את התינוקות למקלט .

בקיבוץ היה נחמד. למדנו ועבדנו, והיה פסל מאוד מפורסם של של דוד מלך ישראל כשהיה רועה צאן. לא היו לנו שמלות לריקודים אז מסדינים עשינו שמלות. בקיבוץ, אמא שלי הייתה אחראית על המטבח ואבא שלי עבד במספוא.

אני לא אהבתי לגור בבית הילדים ובלילה בחושך מוחלט הייתי רצה לבית של ההורים שלי וזה היה מפחיד מאוד. בקיבוץ אני עבדתי מגיל 12 בבית התינוקות. בגיל 13, בליל כ"ט בנובמבר 1947, כשהאו"ם הצביע בעד הקמת מדינה יהודית, אימי באה לבית הילדים ואמרה בקל רם "קומו ילדים יש לנו מדינה! בואו לחדר האוכל!". שם ישבו ההורים והקשיבו להצבעה באו"ם.

כשהייתי בת 16 עזבנו את הקיבוץ ועברנו לגור בשעריים ברחובות. אחר כך עברתי לתל אביב. למדתי בסמינר לוינסקי להיות גננת. התגייסתי לצבא, שירתי בחיל האוייר בתור צפנית (מפעילה תקשורת והצפנה). הייתי מתרגמת מסרים חשובים לקוד סודי כדי שהאויב לא ידע את התוכניות של צה"ל.

אהבתי את העבודה בצבא. הרגשתי שאני תורמת. התנאים היו פחות מפנקים, אכלנו במסטינג והיה טוב ומעניין.

אחרי הצבא התחתנתי ועברנו לגור בירושלים. בירושלים עבדתי בשכונת מוסררה בגנים. בשכונת מוסררה הילדים היו ילדים של עולים חדשים שהגיעו מהרבה ארצות והיה צריך לעזור להם להתאקלם בארץ. בירושלים נולדו לי שלושה ילדים.  כשהקטן היה בן עשרה ימים, פרצה מלחמת ששת הימים.

בעלי התגייס מיד לצבא. הייתי צריכה לטפל בילדים לבד. גרנו בקומה שלישית בבית בלי מקלט. השכנים שגרו בקומה הראשונה אירחו אותנו בזמן המלחמה. אחרי הניצחון האדיר של מלחמת ששת הימים, נסענו לבקר בעיר העתיקה וראינו את הכותל המערבי פעם ראשונה בחיי כי קודם לא היינו יכולים להגיע לכותל.

אחר כך עברנו לגור בבאר שבע. גם בבאר שבע הייתי גננת, ובעלי היה רופא בבית חולים. נסענו לאמריקה להשתלמות ואז פרצה מלחמת יום כיפור. לקחתי את בעלי ועוד ארבעה רופאים לשדה התעופה בבוסטון ונשארתי עם הילדים לבד בבוסטון. אחרי חודש הם חזרו מהמלחמה.

כשנגמרה ההשתלמות של בעלי חזרנו לבאר שבע וילדי חזרו למערכת החינוך הישראלית. אחר כך ילדי היו בצבא ובנו משפחות.

עכשיו אני רוצה לספר לכם על הוריי: שני הוריי היו חניכי התנועה החלוצית גורדוניה. הם הכירו בארץ. אבא שלי קיבל רישיון לעלות ארצה, ואז התחתן נישואים מזויפים כדי שגם עוד חברה שלו תעלה ארצה, ובארץ התגרשו והוריי הכירו והתחתנו ואז נודלתי.

לאבי היו שני דברים חשובים : לדבר עברית (ברוח אליעזר בן יהודה), ועבודה עברית (ברוח א.ד. גורדון).

אמא באה לארץ כתיירת ונשארה. המשפחות של אימי ושל אבי כמעט כולם נספו בשואה. אני בת יחידה, גדלתי כמעט בלי דודים. אבא שלי נפטר צעיר. בימי שישי אני מדליקה נרות

לעתים אני ניגשת לתמונה של אמא ואבא שלי ואומרת: אתה לא זכית להכיר את משפחתי, אבל יש לי שלושה ילדים, שבעה נכדים ושני נינים. אבא ואמא, יש לכם שושלת.

אני חייתי בתקופה מעניינת של הקמת מדינת ישראל והשתתפתי בהרבה מהאירועים שהיו בארץ ואני גאה על כך.

הזוית האישית

גיא: למדתי מסבתי הרבה דברים שלא ידעתי, וגם למדתי איך היו החיים בארץ כשסבתי הייתה ילדה.

סבתא: היה כיף להיזכר בדברים שחוויתי בילדותי, לספר לנכדי והיה לנו כיף לשבת ביחד בפגישות המשותפות. נעים גם להכיר סבים סבתות אחרים שהשתתפו במפגש.